ההודעה על הגעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לריאיון באולפן חדשות 12 הייתה לא פחות מדרמת בחירות עוצמתית. ההבנה שמדובר באירוע משמעותי אינה נובעת מכך שנושא כה גורלי - מלבד הבחירות - נמצא על סדר היום ולכן קולו של ראש הממשלה חייב להישמע. היא מגיעה, בפשטות, משום שהוא עושה זאת לעתים נדירות מאוד. נתניהו לא נוהג להתראיין ישירות לכלי התקשורת, בוודאי לא באולפני החדשות.
בדמוקרטיה בה יחסי השלטון והתקשורת הם בריאים, הגיוני שראשי המדינה יענו, אחת לתקופה, על שאלות בנושאים שעל סדר היום, יסבירו את עמדתם וינמקו אותה. אולם, לרוע המזל, ישראל איננה מדינה כזאת. עמית סגל טען אמש בפני קרן מרציאנו שצריך ללכת עד אהוד ברק כדי להיזכר בראש ממשלה יושב באולפנים. כך נוצר מצב מצחיק: לא המראיינים, לא המרואיין וגם לא הציבור בבית - אף אחד אינו רגיל לסיטואציה הזאת, ושכחנו כולנו עד כמה היא אמורה להיות טבעית.
אך הימים אינם ימים רגילים, ונתניהו החליט לשנות ממנהגו לאחר שנסיונותיו להעביר במהדורות את מסריו בדרכים עקיפות נכשלו: ההצהרות הדרמטיות נחתכו ונאומיו שודרו בהשהיה. כעת הוא בחר בזמן המסך - במחיר השאלות הקשות. אף שיש מי שישאל למה לו להסתכן כך, הרי שההיפך הוא הנכון: זאת הבחירה ההגיונית. נתניהו הרוויח היטב מבחירתו להתראיין. הוא קיבל זמן מסך עצום (כ-35 דקות ללא פרסומות) כדי לשטוח את הגרסה שלו, להעביר את מסריו ולהתעמת עם טענות הקמפיין שמנגד. כן, הוא לא קיבל הנחות ולא עשו לו חיים קלים, אבל לא הופל לקרשים ולא נתפס (כמעט) בפליטות פה (האמירה הטוקבקיסטית שהמפלגות הערביות תומכות בטרור, עליה חזר, עברה מבלי איש ממראייניו יעירו לו על כך). לכל פוליטיקאי מוטב להתראיין, גם לנתניהו, וגם כשהריאיון נערך על ידי עיתונאית כה מיומנת כמו קרן מרציאנו.
עוד באותו נושא
"הכי נמוך שאפשר": רוני דניאל תוקף את נתניהו בעקבות הלעג לאברמוביץ'
לכתבה המלאה
מרציאנו הייתה המנצחת הגדולה של הערב. היא הגיעה מוכנה, הפרידה עיקר מתפל וזיהתה את חולשות הדברים של נתניהו - ופעם אחר פעם דרשה ממנו תשובות ישירות ולא התחמקויות. כאן חשוב להדגיש כי הריאיון לא היה משובח (רק) בגלל שהוא היה תקיף. מי שחושב כך נכנע למסגור שנתניהו כל כך אוהב להתעקש עליו - כלומר: שזה התקשורת נגדו. הרי הספין בעל הניחוח השוביניסטי המאשים את קרן מרציאנו בצעקנות ובתוקפנות - לא בתקיפות, בתוקפנות - כבר נמצא בדרכו אלינו.
אך זה רחוק מהאמת: מרציאנו לא תקפה את נתניהו אישית ולא הרשתה לעצמה להיות תקיפה רק בגלל שמדובר בנתניהו. היא פשוט עשתה מה שהיה מצופה ממנה גם מול כל מועמד אחר: לעמוד על חובתה העיתונאית לדרוש ממרואיין תשובות שאינן סיסמאות, תעמולה או התחמקות, קל וחומר כשמדובר בהזדמנות הנדירה שבה ראש הממשלה בעשור האחרון יושב באולפן שלה. היא עשתה זאת בנחישות וללא פשרות, והרוויחה ביושר כל מחמאה למקצוענות שלה.
עוד באותו נושא
דוריה למפל עשתה בית ספר לבני גנץ, אך גם ליונית ולתמר
לכתבה המלאה
מי שממש החוויר על ידה היה דווקא הפרשן הפוליטי החריף והמפולפל בישראל, עמית סגל, אדם הידוע ביכולותיו להוציא שפע כותרות עיתונאיות. בשיחה המקדימה לריאיון בינו לבין קרן מרציאנו הבהירו השניים שיש אינספור שאלות שברצונם לשאול את נתניהו - אך סגל פשוט נבלע ונעלם משום מה ברקע הפינג-פונג בין נתניהו ומרציאנו.
והערה קטנה לסיום: נתניהו נדרש לענות בראיון על מגוון שאלות קשות במגוון הקשרים, מהצוללות ועד החוק הצרפתי. אבל דבר אחד נשכח: מה שראש הממשלה אוהב לכנות "החיים עצמם". האיש שמכהן גם כשר הבריאות לא נשאל על קריסת מערכת הבריאות, והאיש שמכהן גם כשר הביטחון לא נשאל על החזון הבטחוני שלו - המצב בעזה ובדרום המופגז, עתיד השטחים, המו"מ מול הפלסטינים - כלומר על הדברים החשובים באמת שיקבעו את עתידנו כאן. יותר משזה מעיד על הריאיון, זה ממחיש שסדר היום של מערכת הבחירות הזאת, בסופו של דבר, עוסק בנושא אחד ויחיד: הוויכוח בעד ונגד בנימין נתניהו.