גאולה, אובדן וכור היתוך: המשפחה שלא ויתרה על ההכרה

אימי נולדה בצנעא בסביבות שנת 1936 (תאריכי לידה לא נרשמו אז) ונקראה חממה ("יונה" בערבית). היא הייתה ילדתם השלישית של הוריה אחרי אחיה חיים ואחותה ברכה שנפטרה בילדותה - דבר לא נדיר באותם ימים. חממה הייתה ילדה חזקה, אולי משום שינקה במשך זמן רב, מה שהבטיח לה ארוחה - מצרך יקר בקהילה שסבלה ממחסור קבוע באוכל. בתמורה לתזונה ולנחמה שסיפקה לה ההנקה, סייעה התינוקת חממה לאימהּ להימנע מהיריון נוסף. כל עוד הילד יונק, תפיסה המעוגנת באמת חלקית, האישה מוגנת מהיריון נוסף.

האם ובתה היו בלתי נפרדות. חממה האריכה את חלקה בעסקה וינקה במרץ עד גיל ארבע, עד שנכנעה אימהּ להיריון נוסף עם אברהם, אח לחממה, ולאחריו נולדו שרה ושושנה.

דודהּ של אימי, שמואל, אחיו הצעיר של אביה, התגורר עם הוריו, עם שני אחיו ועם שתי אחיותיו בכפר בשם בנֵי בִּהְלוּל (שגם שימש כשם האזור), במרחק של כשלושים ק"מ דרומית לצנעא, כשמונה שעות רכיבה על חמור. שמואל עסק עם משפחתו במסחר בפירות יבשים ובאגוזים, בעיקר שקדים, צימוקים, תמרים ואגוזי מלך. האקלים השמשי של תימן הקל על ייבוש התוצרת בשמש על גבי פיסות בד גדולות. תחת הדרכתו של אביהם אהרון, אומנו שמואל ואחיו לעסוק במסחר מגיל צעיר. הבנים ואביהם צעדו לצד חמור שהיה בדרך כלל עמוס בתוצרת ומכרו את מרכולתם בכפרים השונים לאורך הדרך. שניים מהאחים נאלצו לפרוש: יוסף, שהתעוור מאבעבועות שחורות והמיר את עיסוקו בטחינת חינה - עיסת צבע אדום ששימשה לקישוט העור - ואחיו הבכור, סבי יחיא, שרגלו הייתה פצועה, רכש לאחר שנישא חנות קטנה להכנת סנדלים ושם עבד. החנות הייתה ממוקמת סמוך לחנות ערק, שם "הוא היה עוצר, קונה ושותה ערק ורק אז מתחיל את יום עבודתו," מספרת אימי בצחוק קל שמעיד על חוסר ההיגיון שבדבר.

חממה ידעה שמשפחתה קשת יום. רומיה אימהּ לא רק ניקתה את בית הכנסת הסמוך אלא עבדה גם בבתי משפחות אחרות: ניקתה את בתיהן, כיבסה את בגדיהן, טחנה את חיטתן, אפתה את לחמן והלכה לשאוב מים עבורן מהבאר. בתמורה קיבלה כסף ומוצרים חיוניים. במהלך החגים הייתה שבה הביתה עם קמח, תפוחי אדמה, בשר או בגדים להלביש את ילדיה ולטשטש את חרפת העוני. בהיעדר מוסדות רווחה התפתח מנגנון לא פורמלי של עזרה שבו היה מצופה שהעשירים יתמכו בעניים ביותר, ובתוך כל זה תמיד היה הקב"ה, כפי שביטא שלום שבזי, המשורר התימני מהמאה ה-17: "גם אם ינעלו שערי הנדיבים, שערי שמיים לעולם לא ייסגרו".

שנים לאחר מכן, כשהייתה אימי מנקה בחריצות בתים של משפחות ישראליות ומביאה הביתה את חפציהם הישנים כדי להחיות את מלתחותינו, הבנתי כמה בקלות היא שחזרה את תפקידה של אימהּ; היא ראתה את אימהּ עוברת ממקום למקום מדי יום ללא מנוחה, וכעת היא עשתה את אותו הדבר.
המאבק האינסופי של המשפחה היה קשור לדבר אחד: רגלו הפצועה של אביהם יחיא, פציעה שמקורה היה אפוף מסתורין. בסביבות שנת 1930 התחתן יחיא עם רומיה ויטרי, בת הכפר השכן בֵּית וִתְר שבאזור בנֵי בִּהְלוּל. לאחר נישואיהם עברה רומיה להתגורר עם משפחתו ונראה שנכון לזוג הצעיר עתיד מבטיח, בהתחשב בעסק המשפחתי המשגשג של משפחת חריף. אבל יום אחד, זמן קצר לאחר נישואיהם, יצא יחיא בגפו לנסיעת עסקים ומשהו קרה לו. "זה היה כאילו דקרו אותי בסכין," אמר לאשתו כשחזר והצביע על ירכו שהייתה דלקתית ומדממת. זמן קצר לאחר מכן עבר הזוג לצנעא בחיפוש אחר מרפא והכנסה.

כששאלו את אימי מה קרה לאביה היא הייתה אומרת, "הג'יני (שד) תקף אותו," ותיארה את מה ששמעה מאימהּ. "אסור לחתנים צעירים ללכת לבד בהרים," היא הסבירה. "שדים מסתובבים חופשי מחוץ לעיר, כי זו סביבה פתוחה ללא מתכות, במיוחד ברזל". דיבור על שדים היה נפוץ בכל מקום, כמו הסיפור ששמעה אימי על שתי נשים מבוהלות שנצטוו על ידי שד להשאיר לו אוכל ומצאו למחרת בבוקר את האוכל שהשאירו שרוף. מבועתת מהנזק העל-טבעי, הבינה אימי טוב יותר מדוע כולם אמרו את התפילה "אנא אלי, שמור עליי מהרוחות הרעות (שדים)" כאשר חשו לא בטוחים. כעת היא אמרה זאת בכוונה רבה יותר.

עד סוף חייו הלך יחיא בלי יכולת לכופף את אחת מברכיו בגלל הפצע שלא נרפא. הוא ניסה כל טיפול, כולל בשר כבש שהערבים השכנים הציעו לו לחיזוק, אך בעיקר התמקד יחיא במִכְוָוה, טיפול שהיה מקובל אז: מרפאים יהודים היו מחממים חתיכת מתכת, כמו שיפוד, עד שהתאדמה, ומצמידים אותה לשניות ספורות למקום ספציפי בעור. לאחר מכן, כדי למנוע דלקת היו מורחים שמן על הפצע ומכסים אותו בעלים מיוחדים שנחשבו לבעלי סגולות רפואיות. הטיפול בעזרת מכווה גרם לכאב שבדרך כלל היה קצר וקל לנשיאה והשאיר צלקת. נראה שהרעיון מאחורי השיטה היה לגרום לגל הלם באזור המקביל במערכת העצבים במוח כך שיתניע ויחולל ריפוי. המכווה שימשה להתמודדות עם כאב פיזי ונפשי - החל מזיהומים ועד לדיכאון וחרדה.

הפצע של יחיא היה נכנס לעיתים קרובות למצב רדום לאחר הטיפול, אך היה מתלקח מחדש באופן לא צפוי עם מוגלה ודם, דבר שגרם לו כאבים עזים כל כך עד שלא היה יכול לעבוד בחנות הסנדלים. שנים לאחר מכן הפצע התייצב אחרי סדרת ניתוחים בישראל, אך דמותו הגבוהה של סבי עדיין גררה את רגלה הימנית.

ברגעי משבר הדבר היחיד שעזר להרגיע את ייסורי רגלו של יחיא היה האלכוהול. כפי שאימי זוכרת, בבקרים שבהם הפצע היה מודלק הוא היה קורא לאשתו שתביא את בקבוק הערק - אלכוהול העשוי מתאנים, מענבים או מתמרים; הוא יוצר בבתי היהודים מכיוון שבאסלאם נאסרה שתייתו. שמו, שפירושו "זיעה", נבע מהטפטוף של הנוזל בזמן ייצורו. לפני שחשף את פצעו לפני אשתו היה יחיא מושיט יד לבקבוק, אוחז בו ולוגם את תוכנו כאילו היה מים. אז היה מושך את קצות הגלימה הלבנה המסורתית שגברים לבשו וחושף את הפצע.

"מתימן אל ציון" מאת נעמי קהתי ברונר, עורכת: ד"ר אורית יושינסקי, 264 עמודים, הוצאת "רסלינג"