פטריק סטיוארט הפך להיות כוכב בגיל ארבעים וחמש, גיל שבו מרבית השחקנים כבר מסכמים את הקריירה שלהם ואומרים: "זה כבר לא יקרה לי". בטח שחקנים שבשלב הזה איבדו את כל השיער על הראש. אבל הוא פרץ בהתחלה בתוכנית "סטארטרק" ואחר כך בסדרת "אקס מן", והפך להיות כוכב עולמי אך ורק בגלל הכישרון והכריזמה האינסופית שלו.
למרות שהוא היה הכי גדול שיש, וכנגד כל הסיכויים, יצא לי בנס של נסיבות מזל והנדיבות של פטריק, לעבוד איתו ביחד בסרט "לצוד פילים". הוא אהב את ישראל היה סקרן לגבינו, והתאהב בקולנוע הישראלי אחרי שצפה בביקור התזמורת. הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר ששיחקו בסרט ישראלי.
לפני שהגיע לארץ, הוא ערך איתי שיחת טלפון שהיתה בעצם אודישן לבמאי - אמרו לי שהוא יתקשר אלי בשעה שבע בדיוק, ויחליט אחרי השיחה אם הוא מעוניין לעשות את הסרט. היינו בדיוק באמצע המקלחות של הילדים הקטנים, כשאשתי שמה לב שאני ממלמל באנגלית. "מה קרה?", היא שאלה.
"אני מתכונן לשיחה עם פטריק, זה עוד שנייה", מלמלתי רטוב מהילדים שהשפריצו עלי. אשתי ציוותה עלי לצאת לחצר ולחכות שם. ואמרה לילדים "לאבא יש את השיחה הכי חשובה שתהיה לו בחיים". כדי להרגיע אותי כל הילדים עמדו בחלון הבית הצמידו את הפנים שלהם לשמשה והסתכלו לראות איך האודישן שלי הולך. זה כמובן לא הרגיע אותי בכלל.
פטריק התקשר ושמעתי את הקול העמוק והמזוהה שלו מהצד השני שאול - "מר לוי?"., אמרתי לו שאין לי הרבה זמן לדבר כי אני צריך להשלים את ההרדמות של הילדים.
הוא שאל אותי: "כמה ילדים יש לך?"
אמרתי לו: "יש לי שבעה ילדים".
הוא שאל אותי בקול הפליאה של קפטן האנטרפרייז: "שבעה ילדים?"
"כן", אמרתי לו.
אז הוא אמר לי: "אוקיי, אני אבוא לעשות את הסרט הזה. אני רוצה לראות איזה במאי יש לו שבעה ילדים" הוא סיכם כאילו הוא במשלחת רחוקה בגלקסיה שפגשה צורה חדשה של חייזרים שיש לבחון.
וככה זה נסגר, בשיחה מאוד מאוד מאוד קצרה ודי מוזרה.
כשהוא הגיע לארץ, כבר היינו באמצע הצילומים. ערכנו במלון מדידות הלבשה. הוא שאל אותי אם הוא יוכל להסתובב עם חליפה אחת לאורך כל הסרט, כלבוש היחידי של הדמות.
אני אמרתי לו: "אנחנו לא בסטארטרק, אז אתה תצטרך להחליף תלבושות פטריק".
הוא פרץ בצחוק עמוק ומתגלגל, וידעתי שאנחנו נהיה חברים.
הוא היה איש מאוד מאוד מצחיק, והשחקן הכי מקצוען שעבדתי איתו אי פעם. שמר על הערכים של המקצוע בכל טייק. תמיד נתן את המיטב שלו. והיה מתנצל אם הוא לא שמר על המשכיות והרים את יד שמאל בטייק אחד במקום את יד ימין. מה שאף שחקן אחר שעבדתי איתו לא היה שם לב אפילו לטעות כזאת שהוא עשה.
הרגע שהכי מגדיר איזה בן אדם טוב הוא היה, היתה הפעם שהוא קיבל מכתב מילד בבית חולים, חולה סרטן, שביקש ממנו לבוא לבקר אותו. הוא התיישב על סלע בצדי הדרך ופרץ בבכי עמוק ושבור מזיל דמעות מול המילים שעל הדף.
זה כל כך נגע ללב שלי, שעדיין, אחרי כל ההצלחה ואחרי כל הפעמים שביקשו ממנו לבוא, הילד הקטן הזה, חולה הסרטן, עדיין נוגע בו בצורה כל כך עמוקה. פטריק כמו רוב השחקנים הגדולים היה ילד שהסתובב בגוף של מבוגר.
פטריק סטיוארט רצה שכולם ידעו שהוא קומיקאי. הוא התעקש שכל התפקידים הדרמטיים שהוא עשה מסתירים מהעולם את הכישרון האמיתי שלו.
אז אני אכתוב פה בשורות האחרונות:
היית אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לעבוד איתם. איש מוכשר ואהוב. היית קומיקאי ענק.
אני בטוח שלמעלה תמשיך לעשות תפקידים גדולים בגן עדן, בייחוד קומדיות של שייקספיר, שהוא בעצמו יביים אותך , או קריינות של סרטים מטופשים ומצחיקים עד שהבטן כואבת על דוב מדבר.