רבות המחלוקות בעם ישראל, אבל דבר אחד ברור לכולנו: אנחנו רוצים לחיות במדינה שבה רוחש כזה ג'וס. מוצ"ש ערב, שיאה של מערכת בחירות - ומרגי משחרר טיזר לשיר חדש שנשמע כמו דיס לאקסית. נחשו מי. כל זה קורה בעוד המדינה נתונה במלחמת הקפיטריה הכי גדולה מאז הרפורמה, אבל עזבו את זה - ארבעה ימים בלבד לאחר פרסום השיר החדש של נועה קירל. ליתר דיוק הקולאב, קירל וסטטיק, "אקסים אובססיביים". אתם יכולים לדמיין במה הוא עוסק.
האם מדובר בסונג אותנטי, טריק יחצ"ני או מזימת האילומינטי? ימים יגידו. כך או כך, מדובר ברגע לנצור בספר החיים. וכמובן, הזדמנות בשבילנו לעסוק במה שחשוב באמת: שירי הנקמה באקסים הכי אייקוניים בתולדות מדינת ישראל, רומנטיים ומקצועיים כאחד. כי עם שלא יודע את עברו, וכדומה.
אצל נועה אפשר לחשוד בשורה של אקסים, אבל אצל סטטיק זה די ברור. במי כבר יכול להיות מדובר, אם לא הגרושה הזועמת הנצחית - בן אל. פרשנות שמתחזקת עם המשפט האחרון בשיר, "נשבע שלא תראי ממני דולר", רפרנס לשיחות המוקלטות של בן אל עם אם ילדיו, שהן נכס צאן ברזל בפני עצמן. איזה מבוך מראות נפלא של פרידות פומביות קטסטרופליות. ואומרים שאין עומק בפופ הישראלי.
באשר לטיזר של מרגי, הפרשנויות חלוקות. יש שיגחכו על הקישור לנועה קירל. בכל זאת, אקסית מלפני שנים, שנים שבמהלכן הספיק מרגי לפתח אונה קדמית ולהתמקד בקריירה מעבר לים. אחרים יאמרו שזו התגובה המתבקשת לשנים של עקיצות מוזיקליות מצד קירל. מה שקוראים, "התגובה הציונית ההולמת".
ויש עוד אופציה, שלישית: לאף אחד מהם כבר לא כזה אכפת מהשני, אבל שניהם מרוויחים מהקסקסת ברשת. בהתחשב בזה שלא ממש ברור מה קורה עם "הקריירה הבינלאומית" של מרגי, זו בהחלט אופציה מתקבלת על הדעת. אולי הוא פשוט מנסה לעשות את הקאמבק הישראלי, ולשם כך חוזר גם לשיר בשפה שלנו. כלומר, שפת רכיל. חזרה למקורות, תרתי משמע.
"אז מה אם אני פופ סטאר פופ סטאר יותר טוב מלהיות סתם רוק סתם משחק אותה כל כך מושלם מתוחכם אתה מרגיש מעל כולם"
1. "רוק סתם"
מי שזכו לחיות עם אוזניים בשנת הדמדומים המרתקת הזו של הפופ, 2009, זכו ליהנות מהדיזאסטר האמנותי והבאנגר הרכילותי שהוציאה מיכל אמדורסקי עם גירושיה המתוקשרים. אין לי הוכחות, אבל אני זוכרת בבירור את הדיווה עולה על בגד גוף נצנץ לביצוע בתכנית אירוח טרם השוקו של הבוקר.
שנה קודם לכן הוציא אמדורסקי הבעל את האלבום "הרי את", שעסק בפרידה בדרכו המועדנת, מה שגרם ל-"רוק סתם" להתקבל כתשובה הלא מעודנת כלל. התקשורת קפצה על הביף, אבל אמדורסקי האישה סיפרה שהרוב בשיר הוא פרי הדמיון, והוסיפה שאף השמיעה אותו למושא הכתיבה לפני פרסומו, וזכתה לתגובת צחוק.
אני תוהה איפה נכנס הדמיון – האם זה בטענה שאסף מתנשא? אליטיסט? עף על עצמו? לא יודעת, בסופו של דבר, רוב הטקסט הדמיוני הזה דומות באופן מחשיד למה שכל צופה ממוצע ב"כוכב הבא" היה אומר על אמדורסקי גם בלי לחלוק איתו מיטה.
גם בקשר לתגובת הצחוק, מסופקתני. בספטמבר אותה שנה, בתוכנית "פסקול העשור" עם גל אוחובסקי - לשון לטאה בפני עצמו - אסף נשאל על השיר של גרושתו. תגובתו: כבר נכתבו עליו שירים טובים יותר, ובעיקר חכמים יותר. למתעניינים סיפק גם דוגמה: השיר "אסף אמדורסקי" של קרח 9, שהוא כן חכם בעיניו.
לזכותו של אמדורסקי יאמר, אמדורסקה די הרימה לו להנחתה. היא האשימה אותו שהוא מתנשא מוזיקלית, ונשאר לו רק לענות, פחות או יותר: "בצדק". עם נימוקים, והכל. מבחן הזמן, למרבה האאוץ', אכן עמד לצידו. אז פופ סטאר היא אולי לא נהייתה, אבל מיכל אמדורסקי היא הייתה בכל הכוח ועל כן תמיד יהיה לה מקום של כבוד. אם לא במוזיקת הפופ, אז בתרבות הפופ – בטוח.
"מי שמדבר על אמא שלי בעיתון - מסיים באותו מקום רק בעמוד האחרון"
2. סאבלימיז"ל
כשמדברים על שירים שקוברים לאקסים, אי אפשר שלא להזכיר את הדיס טרק הזה של איתמר אליאסי – כן כן, אח של - שליטרלי הכריז על סאבלימינל כמת.
כזכור, בתחילת שנות האלפיים נצץ בשמי בת המצוות הישראליות צמד מילים אחד: סבלימינל והצל. אין אחת שלא פיזזה לצלילי "מחולל ניסים כמו סבא ג'פטו", עיוורת בהערצתה מכדי לשאול מה קשור ג'פטו לניסים. אבל אז, פצצה על ראשינו: בתום עשור של חברות ושיתוף פעולה מוזיקלי, הזוגיות המשגשגת התפוצצה ואת מקומה החליפה סאגת חילופי האשמות הדדיות. אני לא כזה זוכרת את גירושי הוריי, החלוצים בגירושיהם ביישוב באותה תקופה, אבל תאמינו לי – את זה זכרתי. על הרחבה נותר רק זכר מוזיקלי מכאיב לימים עברו, ובומבה סנסואל.
בנובמבר 2009 הצל כבר הוציא שיר מחאה נגד האקס המקצועי, אבל באוגוסט 2010 החליט גם אחיו, סולן כלא 6, להצטרף למאבק. פייר, רואים את הניסיון שרכש בכלא. הצל של הצל נתן פה חתכה עבודה. מהמיטב: "מנצלים אותך כמעט עד הסוף", "רוני סופרסטאר הייתה יותר קרבית ממך", "אתה גר אצל ההורים", "נוכל בבאגיז שלא עושה כלום וגונב את הקרדיט", "אתה מסחרת את יום השואה והגבורה" - אין מה לומר, המשפחה הזאת היא משהו מיוחד.
ואם חשבתם שסאבלימינל קיבל את הביקורת ברוח ספורטיבית, ובכן. יומיים אחרי פרסום השיר הוא ביטל את השתתפותו בתוכנית בערוץ 24, לאחר שנתקל באולפן בחברי כלא 6, שביצעו את הדיס בתוכנית הקודמת. רמת אייקוניות בשידור: שפרי שפירא.
אפשר להתווכח מי צודק, אבל אי אפשר להתווכח על חשיבות הרגע שיצר פה איתמר אליאסי וחשיבות הרגעים הנגזרים ממנו. בזאת הוא לא רק הציב רף חדש לגמרי לאחים קטנים במשפחה, אלא קבע יתד בתולדות במוזיקה הישראלית, ופותח פתח לערב אחים בכל הכוח. מצע שעליו יצמח לימים "כי אפילו אחותי כבר לא סובלת אותך", מאת שירה מרגלית.
"ילד קטן וחמוד שכמוך ....אתה יודע טוב מאוד מה היכולות הורבליות שלי ומה כישורי הכתיבה שלי"
3. "לירזובתאל"
הבה נינשא על כנפי הדמיון לתקופה שבה עוד סביר היה להוציא שירים כמו "טודו בום", והאסתטיקה הפסטלית של סטטיק ובן אל עוד משלה בכל. הו, כמה מעט ידענו על החיים.
אי אז, בשנת 2018, פרסם רון נשר את שיר הדיס הזה ששמו "לירזובתאל", בהתאם לסגנונו האמנותי המרומז. בכלל, פועלו של נשר מזכיר לנו כמה אכזבה מקצועית יכולה להתעלות בעוצמתה על הרומנטית. בעיניי הקאמבק הזה שלו, הכל כך גולמי ורוטט בזעמו, נכנס עמוק יותר ללב מסטורי ה"שירותים של השחורי" של ליה אללוף. והסטורי הזה נגע בי, לא אשקר.
אז מאיפה הכל התחיל? זו כנראה תשובת ברמת הסכסוך הישראלי פלסטיני, ולזה אין לנו מספיק זמן וריטלין. כן נזכיר זמן קצר לפני פרסום "לירזובתאל", נשר טען שסטטיק ובן אל עקצו אותו בשיר "נמסטה", בשורה, "לא מבין מה הקשר, גם כשמדובר ב…" (קול של, ובכן, נשר). בתגובה, נשר החליט לשים סוף לסכסוך בדרך הבוגרת: שיר נקמה שמוקדש כולו לאקס.
צריך לומר גם, ארוכה היסטוריית הדיסים של רון. ארוכה מלהכיל, ובכל זאת, היציאה הזאת התעלתה על כולנה. מה יותר אייקוני בה? האם זו ההצהרה של נשר שהוא נאלץ להוציא דיסים על עצמו כדי שתהיה לו תחרות, בעודו מבצע שיר דיס לגמרי על סטטיק, שלגמרי לא ראה אותו ממטר? או אולי רצף הטקסטים הנלווים שנשר הוסיף אחר כך לפרסום ביוטיוב, כאילו הוא פרודה שיכורה טרייה שדוגרת על הווטסאפ בשלוש בבוקר?
מדובר בממואר שלם ולכן תיאלצו להסתפק באימ;לוק: אתה אפס, כל מה שיש לך בזכותי, "אבל עדיין יש לי אהבה אליך, יא סמרטוט כפוי טובה". מרגישים את האהבה. הסכסוך הסתיים בפרס ניחומים מצד סטטיק, שכאמור מאז ועד היום לא ספר את נשר ברמת ההצלחה. זה קרה למעשה ממש לאחרונה, בינואר 2025, אז העלה סטטיק את האקס הפגוע לביצוע משותף על הבמה. כן. מקסים, מביך, פתטי - אייקוני. וגם נוסך בנו תקווה, אולי, שגם סכסוכים אחרים סביבנו עשויים להיפטר יום אחד. אם רונשר וסטטיק הצליחו, אז באמת שכולם יכולים.
"לך תכבה איתה כל דבר בוער אני כבר אשתגע עם מישהו אחר"
4. "לך תתרגל איתה"
אין לי מושג אם השיר הזה, שכתבה אתי אנקרי בגלגולה הרוקיסטי (והטוב, סורי נוט סורי), מדבר על פרידה אמיתית. מה שאני יודעת, ידיעה פנימית וקמאית, הוא זה: הזעם בו כל כך מופרע, שיסוד של אמת בטוח יש בו. רק אישה שחוותה דחייה כזאת, מגבר שמחפש מישהי פחות מג'נונה, יודעת כמה מג'נונה את מסוגלת להיות בתגובה. כמה רחוק יכולה להגיע הגרוטסקה.
אנקרי עצמה סיפרה שכתבה את השיר כבדיחה, ושבכלל לא חשבה להכניס אותו לאלבום הבכורה שלה מ-1990. זה היה המפיק אלון אולארצ'יק שהתעקש שתשלים, והשאר – היסטריה. בזכותם אנו יכולים ויכולות עד היום ליהנות מהתמוטטות העצבים המוזיקלית הזו, מתרסקת אל תוך השאלה, "מה, אתה הולך?".
אם השיר הזה נראה לכם זר בתוך הרשימה הקרקסית הנ"ל, אתם צודקים. בניגוד לאחרים, הקרקס של אנקרי מודע לעצמו, ואין בו אפילו אקס מזוהה שאפשר לקסקס עליו. ובכל זאת, הוא מזכיר לנו ששירי סגירת חשבונות היו כאן הרבה לפני הרשתות החברתיות, ושהטובים שבהם לא היו זקוקים להד רכילותי כדי להישאר איתנו. לא שאני מתלוננת על הימצאו. אתי, אם יש לך ג'וס רטרואקטיבי, הביאיהו לכאן.
ואם יש משהו שאפשר ללמוד מההיסטוריה המפוארת הזאת, הוא שבמוזיקה הישראלית שיתוף פעולה הוא לפעמים רק שלב ההכנה להתכסחות הפומבית שבדרך. וזה, לשאלתכם, מה שישראלי בעיניי.