"ממש עצוב לי לשבת בסלון לבד, אבל אני עדיין מאמינה שיהיה בסדר"

קיבלת את ברכתו של אבי לשינוי הזה?

"אבי בקבר, הוא לא נותן את ברכתו לשום דבר".

הפזמונאי והמתרגם אבי קורן הלך לעולמו בפברואר 2021, בגיל 75. כשראה בפעם הראשונה את שולה חן (לשעבר חבינסקי), נערה מנהלל, בבחינות ללהקת הנח"ל בפיקוד הנח"ל ביפו, הוא הודיע לסובבים אותו: "היא תהיה אשתי". וכך היה. השניים היו נשואים 30 שנה, ויש להם בת ובן ושבעה נכדים ונכדות. הגירושים שלהם ב-1997 "עלו על שרטון", כדבריהם, והם נשארו החברים הכי טובים עד למותו של קורן מסרטן.

"בוא הביתה", שהופיע באלבום הבכורה שלה, "שלכם, שולה חן", היה ונשאר אחד מלהיטיה הגדולים והאהובים ביותר של חן, ושמו החליף לאחר שנים את השם החד פעמי של האוסף שלה – "זה טוב, זה אוסף". מעטים זוכרים כי זו למעשה גרסה עברית שהתקין קורן לשיר אנגלי של מרגו גוריאן, שנקרא במקור "בוקר יום ראשון".

"אצל האנגלים", מספרת חן מדירתה בגבעתיים, "יום ראשון זה יום חופש וכיף. אצלנו זה יום הנאחס והבאסה, כי חוזרים לעבודה אחרי שבת. לא התאים שנשיר עליו, ולאבי באה ההברקה של שיר אהבה קצת אחר. אנשים התאהבו בשיר הזה מיד, והם ממשיכים לאהוב אותו עד היום, זה מדהים. הייתה גם הפרסומת לתנובה שהקפיצה אותו שוב לתודעה. זה כמו מתנה שלא מפסיקה לתת".

אחרי ה-7 באוקטובר, כשכל המדינה ייחלה לחזרת החטופים הביתה, "בוא הביתה" שודר כל יום בחמש אחר הצהריים בארבע תחנות רדיו במקביל. הוא הפך להמנון לא רשמי להחזרת החטופים, וחן ביצעה אותו בעצרת מאה הימים בכיכר החטופים. ב-2024, 55 שנים אחרי שהקליטה את הביצוע המקורי, חזרה חן לאולפן והקליטה מחדש את השיר, הפעם בגרסה מינימליסטית וחשופה, מעין תפילה, בעיבוד של ורד פיקר, שגם ליוותה בפסנתר ועשתה קולות, לצד נתן סלור.

"מרגו גוריאן הייתה רעה אלינו, או אולי רק קשה, כל השנים", מגלה חן. "היא עשתה המון בעיות עם התמלוגים ושיגעה את יאיר ניצני שטיפל בזכויות. צחוק הגורל, היא מתה כמה חודשים אחרי אבי".

אני אוהב את שולה חן מאז שאני זוכר את עצמי, כי כמו שאמא של ג'רי שואלת רטורית ב"סיינפלד" על בנה היחיד: "מה יש לא לאהוב?" הקול החזק והצלול שלה הוא הקול הכי ישראלי שיש כנראה, ומי לא גדל על "איזה יום שמח לי היום", "איך הרתיחה רמית חלב" (בימי התום שבהם עוד שרו על ילדות שמרתיחות חלב), שירי המי-טו החלוציים שלה, "ישנן בנות" ו"ואלס להגנת הצומח", כמו גם "הוא לא כל כך חכם", ו"פתאום היה לי טוב כל כך" שאריק אינשטיין תרגם בשבילה מהמקור של מריאן פיית'פול, וכל שאר הצמתים הרבים שעברה בהם, כמו "זהו זה" והסרטים "חמש חמש" ו"הקרב על הוועד" של הגשש החיוור ("הייתי המזכירה הנבעכית של פולי ששיחק רופא שיניים").

יוצרים כמו אורי גרוס ואיתן פוקס עשו בהמשך מה שעשה ריאן מרפי לג'סיקה לאנג, אירחו אותה כמלכה ביקומים שלהם וחשפו אותה בפני דורות חדשים; כך הייתה חן אמא של רן דנקר ה"מהמם" ב"השיר שלנו", ואמא של קארין (תותי) אופיר ב"פלורנטין". וכל הזמן הזה שמרה על יופיה הצברי האותנטי, כשרונה הרבגוני וגישתה החיובית המרעננת לחיים, למקצוע ולעצמה.

שולה חן היא אישה מצחיקה, זאת יודע כל מי שצריך לדעת. למשל, יענקל'ה אגמון, שחן צלצלה אליו כשניהל את הבימה, כדי להזכיר את קיומה ולתור אחר תפקידים פנויים. "יש חיים אחרי המוות", היא אמרה לו, "ואני ההוכחה!". למולי שפירא בגלי צה"ל, ששאל אותה על מושג הקאמבק בחייה המקצועיים, ענתה בלי היסוס: "כל בוקר כשאני פוקחת את העיניים זה קאמבק". והסיפורים האמיתיים שהיא מספרת עולים לפעמים על דמיונם של מיטב הכותבים הקומיים. למשל, כשחנה מרון הציגה אותה במופע כלשהו כלא פחות מצביקה פיק. חן הביטה בה משועשעת בציפייה לתיקון הטעות, אבל מרון המשיכה להתעקש שצביקה פיק לפניה, הוא ולא אחר. אז שלא נצחק? ברור שנצחק.

עם אגמון היא עבדה בצעירותה כשניהל את תיאטרון בימות והפיק את המחזה "נפוליאון חי או מת" של ניסים אלוני. "זה היה מחזה מוזר שאף אחד לא הבין באמת ושנכשל בענק. אני שיחקתי שלוש דמויות שונות כולל אחת בשם נלסון, והיו בקאסט טיפוסים כמו דובי גל ויוסי פולק וגליה ישי. ניסים היה איש מדהים, ומשום מה קרא לכל הבנות שולה. אגמון אמר במשך שנים שכל החובות שלו הם מ'נפוליאון חי או מת'". פלופ נוסף שמעורר כיסופים להיות זבוב על הקיר בחדרי החזרות שלו היה "קרחת", אופרת רוק שניסתה להיות התשובה הישראלית ל"שיער". השמות המעורבים בהפקה ("אקזמפלרים", כהגדרת חן) מעוררים יראת כבוד אוטומטית: יהונתן גפן, אלונה טוראל, מישה סגל, קובי אושרת וקובי רכט (שבהמשך הקימו עם חנן יובל את שלישיית "שובבי ציון"), להקת "הבמה החשמלית" בהנהגת שלמה מזרחי, ועל הכל ניצח הבמאי האיטלקי ג'ילברטו טופנו שביים בין היתר את הסרט "מצור". "זה היה מאוד סיקסטיז והיו שם דברים ממש יפים, אבל הקהל פשוט לא בא", מסכמת חן בצער.

היו לה הצלחות רבות במהלך השנים, אבל לפעמים לא פחות מעניין להיזכר בכשלונות. למשל, הצגת בידור עם גבי עמרני שירדה כמעט לפני שעלתה ("החזרות היו אצלו בבית ואשתו בשלנית, אז כבר היה שווה") וכמובן הסיטקום הנודע לשמצה של רשת, "משפחת קמיצ'לי", שבוטל אחרי שישה פרקים בלבד ב-2005, ושישראל קטורזה סוחב עד היום כטראומה מהסיוטים. "אנשים הגזימו לגמרי בזמן אמיתי", היא אומרת. "זה לא היה כזה נורא. הכישלון היה כואב וגם צורב, אבל בדיעבד כולנו הבנו שלא היה לנו במה להתבייש. בכל מקרה היה נעים לעבוד עם כולם, גם עם משה איבגי שמעולם לא הטריד אותי מינית או אחרת. להפתעתי הנעימה, יהודית רביץ ניגשה אליי בהלוויה של אהוד מנור, מכל המקומות, ואמרה לי שמאוד אהבה את הסדרה. לך תדע".

יהונתן גפן היה השכן מהבית ליד, "דשא ליד דשא", כשגדלה בנהלל שבעמק יזרעאל, מושב העובדים הראשון בישראל שהיה לסמל של אצולה ציונית חדשה, ובין בוגריו נמנים בני משפחת דיין לדורותיה, מאיר שלו, שאול מופז ואפילו חנה סנש. איך זה באמת לגדול במעוז כה מיתולוגי של ארץ ישראל היפה והנשכחת? חן, שרחוקה מלהיות מרוצה ממצב המדינה הנוכחי ("להגיד שהמצב לא מדכא? הוא מדכא בריבוע ובאבו-אבוה") מנסה לעשות סדר בדברים. "זאת הייתה ילדות יפה בסך הכל, אני חושבת. כמו שאהוד מנור כתב ב'ימי בנימינה', אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר, הדלתות תמיד היו פתוחות. כל שנה ב-ח' באלול הייתה מסיבה גדולה לציון היווסדה של נהלל, עם שירים וריקודים וקישוטים. בבית העם עלו הצגות מתל אביב, והשחקנים נשארו לישון בבתים של המושבניקים. פעם דן בן אמוץ ישן בבית של סבתא שלי".

"אבא שלי היה חקלאי ואמא הייתה אמא, ובשלנית מקצועית. אני רחוקה מלהיות מאסטר שף, אבי קורן אמר עליי שגם אם יתנו לי להכין גרעינים אני אהרוס את זה. לאף אחד במושב לא היה כסף, הייתה צרכנייה והסתפקנו במה שהיה. אוכלים חביתה וסלט ואומרים תודה על מה שיש. לא היה שפע ולא היו פינוקים. לעומת זאת, היו סטירה פה, סטירה שם מההורים, כמו בכל הבתים. בוא נגיד שנסיכת הנילוס לא הייתי. פעם מילאתי לוטו בחיפה יחד עם אמא שלי וזכיתי ב-100 לירות. זה היה נחמד. בכסף קניתי גיטרה. אבא גידל פרות ברפת, שזיפים, תפוחים ותפוחי אדמה. הייתי עוזרת לו בקטיף ואוספת ביצים שהתרנגולות הטילו. הכי כיף היה כשעוד אפשר היה לקטוף פטריות ורקפות עם האחים שלי, ניר ויריב. הם נשארו בנהלל. ניר אחי הצעיר נפטר לפני כמה שנים וזה נורא עצוב".

"ממה חיו הנשים במושב? מרכילות, כמובן. כל ערב יצאו שש-שבע נשים לדשא שלנו וריכלו עד דלא ידע, ואף פעם לא היה חסר על מה לרכל, תודה לאל. אולי גם החליפו ביניהם עוגות ומתכונים, אני לא יודעת. העיר הגדולה הייתה חיפה, היא הייתה כמו ניו יורק בשבילנו, ואני למדתי בה פיתוח קול אצל המורה גרטה וייס, שעליה המליצה לי רבקה זוהר, שגרה בעכו אבל למדה אתי בתיכון החקלאי בנהלל. שתינו היינו הזמרות של התיכון, אבל רבקה טוענת שהיא לא זוכרת כלום מאז. הייתי נוסעת עם אמא לשיעורים באוטובוס של אגד, והנהג הקבוע היה עזרא הנהג. לא הייתה טלוויזיה, היה רק רדיו, ואהבתי להאזין לאסתר עופרים, רן ונעמה וגם ליפה'לה ירקוני שנעשתה אחרי שנים חברה טובה שלי".

את הנשיקה הראשונה שלה היא לא זוכרת ("לא צריך להגזים", היא נוזפת בי), אבל את משפחת דיין לדורותיה היא לא תוכל לשכוח. "אסי ויעל וכמובן משה הדגול. יהונתן היה ילד סרקסטי ולא קל, מרדני וקוצני כזה ואנטי כל דבר. הוא היה יכול לפתוח עלייך פה שרצית למות. אבל הכישרון שלו היה כמעט אלוהי, והחיים שלו היו מאוד קשים, גם אמא שלו וגם אחותו התאבדו. הוא כתב לי לתקליט הראשון את 'אוריה החיתי' הנפלא, עורה עורה אוריה, הלילה לא תבוא בת שבע. אנשים קשים לא חסרים בתעשייה שלנו, ועבדתי עם רובם. מצדי צרפתי המתוק למדתי המון, המון, וידעתי שגם כשהוא צועק זה תמיד מהכוונות הכי טהורות שיש".

"יאיר רוזנבלום היה גאון, אני שומעת את השירים שלו ולא מאמינה שזכיתי לעבוד עם יוצר כזה. אבל בוא נגיד שביחסי אנוש היה אצלו מקום לשיפור, וזה הכי אנדרסטייטמנט שאני יכולה לגייס כרגע. בלהקה עצמה היו בהחלט גם קנאות ושנאות ולא רק אחוות טאלנטים, מילה שכמובן לא הייתה קיימת אז. אם ראית את 'הלהקה' ואת 'מה קרה לחווה ונאווה' תבין בוודאי על מה אני מדברת. בכיתי המון בגלל יאיר, הוא ידע להעליב ולהשפיל ולהתעלל, אבל למזלי היה לי את אבי שהגן עליי מפניו, פחות או יותר בגופו". היא פורצת בצחוק.

שלום חנוך חיזר אחריה ללא הצלחה, והלחין למענה את "אוריה החיתי" וגם את "איזידור" ו"תחת כובד התפוח" הקלאסיים. הבחינה ההיסטורית ללהקת הנח"ל הייתה ונשארה זיכרון מתוק במיוחד. "ההורים אמרו לי להסתפר אז הסתפרתי. אני חושבת שהייתי חמודה ורק אחר כך קצת יפיתי. שרתי את 'נועה' של נעמי שמר, ואפרים קישון, שהיה אחד הבוחנים, לצד טופול וטוביה צפיר, הודיע לי שאני רקדנית, מה שממש לא נכון אגב, אבל לא התווכחתי".

"הם רצו אותי מיד, וניצלתי את זה לטובתי כשהייתי בטירונות במחנה 80 וסבלתי נורא. אתה לא מאמין איזה מכות חטפתי בכתף מההדף של הרובה הצ'כי שנתנו לנו. התקשרתי לקצין החינוך של הנח"ל והודעתי לו שאו שהוא מוציא אותי מיד מהטירונות או שאני לא בלהקה. וזה עבד. זמן קצר אחרי תחילת החזרות ללהקה פרצה מלחמת ששת הימים והתחלנו להופיע בחזית ובעזה ואיפה לא. זה היה ההפך מנחיתה רכה. אם כבר, זה היה קורס מזורז בהתבגרות".

יורם קניוק, שהיה עוזרו של המפיק גיורא גודיק, הזמין אותה לככב במחזמר "איי לייק מייק" עוד כשהייתה חיילת, ולשם כך הקדימה את חתונתה עם אבי קורן. היא רצתה להשתתף גם במופע "צץ וצצה" משירי נתן אלתרמן, אבל רבקה זוהר ההיא מהתיכון בנהלל הקדימה אותה ו"גנבה" לה את הגיג. "לא נורא", אומרת חן ממרחק. "עשיתי הרבה דברים יפים. יכולתי לעשות יותר, תמיד אפשר יותר, אבל אני עוד כאן ועוד כוחי במותניי ואני פנויה להובלות. אני מופיעה מדי פעם עם חברי הצעיר והמקסים והמצחיק נתן סלור, שאני מכנה 'נייתן', הנכד של אלתרמן והבן של תרצה אתר, ששרתי רבים משיריה. זה תענוג. המפיקה עינת בסר מרימה לי ומזמינה אותי להופעות, כמו ערבי 'הסולניות הגדולות של הלהקות הצבאיות', וגם האחים אסנר קוראים לי. ריטה הנחתה את אחד הערבים האלה ואמרה שהיא מעריצה את כולנו. אשמח תמיד להשתתף במחזות זמר, שהרמה שלהם בארץ זינקה פלאים".

הפינה הבלשית ב"זהו זה", שבה הייתה מזכירתו המעופפת של נוח רב מוח (ספי ריבלין), והקפידה לשמוט הכל מידיה למרבה האסון כשהבוס פקד עליה "שולה, עזבי הכל ורשמי הפרטים", הייתה שוס מסחרר. "אשתו של ספי אמרה לו שאני גונבת ממנו את ההצגה", היא נזכרת. "זה לא מצא חן בעיניו. הוא היה מקסים והכי מצחיק בעולם, אבל כמובן גם קצת משוגע. פעם נסעתי איתו ברכבל במצדה והוא ניסה לדחוף אותי החוצה. אבל בזמן הצילומים לא הפסקנו לצחוק. אין כיף יותר גדול מלעבוד ברצינות ולצחוק תוך כדי. זה קרה לי גם עם חנה לסלאו ב'ברנשים וחלומות', עמדנו בתוך קופסה גדולה כזאת שהייתה חלק מהתפאורה והתפוצצנו מצחוק כל הזמן. גם יצחק שאולי, הבמאי של 'זהו זה' ושל 'קרובים קרובים' היה איש נורא מצחיק. אני מתגעגעת אליו ומתגעגעת לספי. יותר מדי אנשים מתים כל הזמן מסביב, וזה לא בסדר. דווקא אלה שמגיע להם למות, בלי שמות, לא ממהרים למות. אין צדק".

היא קרובה מאוד לשבעת נכדיה ומפליגה בשבחיהם, "וכולם גם יפים, טפו טפו, שיהיו בריאים". היא הולכת לחוגים והרצאות במועדון מקומי, עושה פילאטיס, אבל כמעט שלא מגיעה לפרמיירות כמו פעם. "דברים משתנים, הקצב משתנה, החשק משתנה, אין מה לעשות. כשאבי חלה, איתמר הבן שלנו הציע שהוא יעבור לגור אתי, כדי שלא יהיה לבד. אבי היה איש מאוד קל ונוח, הסעתי אותו לכל הטיפולים וביחד ראינו סדרות כמו הסדרה הדנית הנהדרת ההיא על הפרלמנט, 'בורגן', והתמוגגנו. עצוב בלעדיו ועצוב לראות טלוויזיה לבד. בקיץ הבא אהיה בת 80, שזה בלתי נתפס מבחינתי, אבל עם בריאות טובה וקצת עבודה ואפילו הרבה עבודה וכמה נסיעות לחו"ל בשביל הנפש, אני מאמינה שיהיה בסדר. אני מסתכלת אחורה כשמכריחים אותי, אבל בהחלט גם קדימה מרצוני החופשי, בסקרנות ובשמחה. עכשיו רק שהמדינה תחזור לעצמה ובאמת שלא יהיו סיבות להתלונן".