הכל מתחיל בשגעון: האירוע שמחבר בין טכנולוגיה לדגים מלוחים

תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, מחול, ספרות, מוזיקה, קולנוע וקרקס בחלל תעשייתי יצירתי, בווייב קרנבלי ואנרגיות טובות, עם הופעות ללא תשלום כמו "רדיו לונה" (היפ הופ לטיני, גרוב מזרח תיכון ומוזיקה מקסיקנית מסורתית, תשוקה וקצב) ו"צמד דגים" (רפרטואר מזרח אירופי "טבול בנשמות של דגים מלוחים"), וידאו ארט וקולנוע על הגג, בתקווה שלא ירד גשם, בהפעלת האיש שמתדלק את תופעת הרשת "חיות וסינתיסייזרים", והפעם עם ציפורים וקטיפה כחולה, ויהיו גם מכוניות ורודות ודואטים של אופניים וסאונד ושרוכים שבורחים מהנעליים וג'אגלינג ותחרות נושאת פרסים של סיפורי מתח קצרים (שבעה הגיעו לגמר מתוך 140) ומה לא. איך אפשר לסרב להצעות כאלה?

מאחורי כל השמחה הזאת עומד שחר מרום, המנהל האמנותי של תיאטרון החנות, שהתחיל כהרפתקה אנרכיסטית ברחוב העלייה, תיאטרון חוקר ומתפרע של חפצים מיניאטוריים, ועבר לבית טפר בקצה הכי דרומי של תל אביב. מרום, חתן פרס לנדאו לתיאטרון ילדים וזוכה פרסי הבימוי והמשחק בפסטיבל VALISE בפולין, על "קרקס הכלום", יצירה שנולדה בעקבות 7 באוקטובר ומשלבת יותר מ-80 בובות שהודפסו בתלת ממד, ניהל גם את תיאטרון הקרון, העדליאדע בירושלים ופסטיבל הבובות הבינלאומי.

מסקרן להיכנס לתוך המוח והנשמה – ועשרות ספרי הסקיצות שהוא רושם בעיפרון מחודד כבר שנים – של האיש שהוא ילד שמסרב להתבגר, שמפיח חיים בכל חפץ שרק עולה בדעתכם, עושה "ניתוח לב פתוח" לצעצועים ובונה כוריאוגרפיות עדינות לדברים שהוא מוצא ברחוב, שבשבילו הם כמו למצוא יהלומים או פטריות כמהין. מרום שהציג בין היתר במערת נטיפים בסלובניה ומחולל בעבודותיו קסמים כמו סיפור אהבה ורצח בין מקטרת לבקבוק בושם או מפגש אירוטי בין בננה לתפוז לצלילי "לוויין של אהבה" של לו ריד, טלפון מפורק שהוא בעצם כלב, בית מלון על הירח, אקדחי לייזר שיוצרים פרפר גדול ("פרפר רובים", כמו שקרא ילד בהתפעלות למראה התוצאה), תיבת תפירה שהופכת לאוניה, ופועל בתוך "המרחבים שבין חלום ומציאות, דמיון, אינטלקט וגם טיפשות צרופה".

ההתלהבות שלו מדבקת מיידית. "אני חייב לפרוץ גבולות", הוא מסביר. "הפעם רציתי להתמקד בעבודות במנעד רחב שמתכתבות עם שתי הקומות בבניין שלנו, עם דגש על תעלומות; יש ביתור גופה ודברים אפלים, אבל זה גם מצחיק ופאן, עם קריצה לבי מוביז וסדרות טראש ואנשי קרקס שמפעילים חלקים מהגוף כדי לתקשר עם אנשים אחרים, שזה תחום מסעיר בעתיד של אמנות הסיפור. אנחנו עושים פרינג' בינתחומי מושקע מאוד ובונים שפה אמנותית אחרת בעלת ייחוד, אבל חשוב לי מאוד גם הערך הבידורי, ויש לנו הצגות על זומבים ובלשים ומיוזיקלס שנעים בין הנסיוני והמסחרי. כולנו רוצים את אהבת הקהל, והכל נעשה בשביל אנשים, מבוגרים ופה ושם גם ילדים, שהלוואי שיבואו בהמוניהם וייהנו נורא".

"חשוב לי לעודד יוצרים צעירים עם ראש מדליק. ואני אוהב מאוד טכנולוגיה אבל לא מאוהב בה. דרכים עכשוויות לספר סיפורים זה נהדר, אבל הגרעין האנושי הוא תמיד המרכז והלב של הכל. הכל תמיד מתחיל בשגעון לדבר של מישהו, וזאת התשוקה שלי. אני תמיד אומר שאם לא אגשים את החלומות שלי לא אוכל לחיות. אני משחק בבובות ועושה הצגות עם צעצועים מגיל אפס, ועם השנים למדתי להפוך פנטזיות מופשטות ודמיוניות לתוכנית פעולה ממשית. אני מבוגר אחראי ומעשי אבל הנפש חייבת להישאר ילדותית, במובן של הסתכלות מלאת סקרנות וחדווה על העולם, אחרת אי אפשר להמציא דברים ולהתחדש".

רגע לפני גיל 50 החליט מרום לעשות את קפיצת המדרגה מלואו טק להיי טיק. הוא חבר לאופיר שרון, שעשה עם שותפיו לחברת פריים סנס אקזיט נאה של 350 מיליון דולר, כשמכרו לאפל את הפיתוח הטכנולוגי שעליו מבוסס החיישן לזיהוי פנים ועומק באייפונים, ואחרי שיצרו את חיישן הקינקט של מיקרוסופט בקונסולת המשחקים XBOX. מרום ושרון מפתחים ביחד סטארטאפ שנקרא DREAM DRIFTERS ומבקש להמציא מחדש את הדור הבא של משחקי הקופסה.

"אנשים משחקים בטלפונים שלהם אבל לבד", מפרט מרום. "אנחנו חשבנו איך אפשר לייצר משחקים חברתיים שיפגישו בין אנשים דרך הטלפונים. דווקא על רקע פריחת ה-AI, כשאנשים כבר לא יודעים מה אמיתי ומה לא, הם ירצו להיפגש עם אנשים אחרים ולברר מה אמיתי. להיות ביחד זה צורך אנושי חזק. לכן אני חושב שהמשחקים האלה מאוד יצליחו. זה כמו רשת חברתית שהכל קורה בה באותו רגע. עשיתי עדלאידע למאה אלף איש, ועכשיו אני רוצה להגיע למאה מיליון אנשים בכל העולם. החלומות ממש גדולים, למה לא. אני אוהב לעבוד עם העולם".

"ותתפלא, אפשר להתעשר ולהמשיך לעשות פרינג' ואקספרימנטים וגם לפלרטט עם מסחריות. זאת לא בושה להרוויח כסף, אמנים לא חייבים לחיות תמיד כמו עכברי כנסייה, אפשר להתחבר למה שנקרא קריאייטק, להרחיב את שדה התרבות ולהשתולל קצת. אני חבר בצוות ההקמה של מרכז חדש לאמנויות וטכנולוגיה בקרית שמונה, וחולם גם להקים פארק שעשועים של אמנות וטכנולוגיה. הטכנולוגיה היא כלי ולא ערך בפני עצמו. בעתיד אולי רובוטים יעשו דברים לרובוטים אחרים. כרגע זה עדיין החיבור בין אנשים. כשקיבלתי את פרס לנדאו הרגשתי שזה מין סיכום תקופה, והיה נחמד להבין שעשיתי הרבה ונתתי המון מעצמי. הסתכלתי אחורה ועכשיו אני מביט קדימה ולכל הכיוונים, והשמיים הם הגבול".