שיר הפרידה של גלעד ויטל שמעון ז"ל לא דומה לשום שיר, וטוב שכך

השיר הוא חלק מפרויקט "הכבשה הצחורה", שכולל שורה של אמנים המבצעים טקסטים של המשורר והסופר גל פינדלינג. גילוי נאות: הכרתי את פינדלינג בעבר, כשניגשנו לכתוב יחד תוכנית טלוויזיה עם חבר משותף. פרשתי מהפרויקט בשלב מוקדם, ופינדלינג והחבר המשיכו יחד ויצרו את "בובה של לילה" לערוץ הספורט. עברו מאז חמש עשרה שנים, ולא היינו בקשר.

האלבום המלא טרם יצא, אבל אם לשפוט לפי שתי הרצועות ששמעתי ממנו, מדובר בסטייה מהשביל הסלול של המוזיקה המקומית, בלי להתייפייף. זה, לכל הפחות, מאוד מסקרן. לצדו של ויטל משתתפים גם מוקי, יורם ארבל, אייל שכטר, רון רוזנפלד ודורי בן זאב - שמבצע את שיר הנושא של הפרויקט בקריינות תיאטרלית, שמזכירה קצת את The Hare Who Lost His Spectacles של ג'טרו טאל: תערובת של אבסורד, ילדים ונפילת אסימון מאוחרת.

אבל "איש קריות" הוא לא סיפור לפני השינה. זה שיר שאי אפשר להחליק ברקע. קולו של ויטל שמעון לא מלוטש, לא מסונן, לא מבויש. זה נדיר בעידן הזה שבו שום זמר לא עולה לבמה בלי אוטו טיון. במקום, הקול של ויטל עומד במרכז, חשוף ומטלטל. "זה לא פשוט להיות יהודה איש קריות", הוא צועק, ונשמע לרגע כמו כלב שמנסה לקרוע מעצמו רצועה. השורה הזאת, שמשלבת במשחק מילים חביב בגידה נוצרית עם ביוגרפיה אישית (פינדלינג הוא יליד קריית חיים), מונחת בלב השיר כמו כתב אישום נגד עצמו.

יש משהו נדיר בכנות שלו. האותנטיות הזאת בורחת בין המילים, ביללות שמחה שויטל משחרר באולפן. לא ברור אם הם חלק מהשיר או חלק מהג'אם. אבל הם שם. והם אמיתיים. פרצי נשימה. ההפקה המוזיקלית של עידן גרין מצליחה להכיל את כל זה בלי לחנוק. להפך: הוא מאפשר לשיר לנשום.

"איש קריות" הוא לא רק שיר חדש של אמן שהלך לעולמו - הוא תזכורת למוזיקה שהולכת ונעלמת. מוזיקה שלא מבקשת להתחנף, שלא מפחדת להישמע שבורה, שלא מתנצלת על כאב או על עוצמה. שירים שיוצאים לאחר מותו של יוצר תמיד מעלים את השאלה: האם זה השיר שיסכם אותו? במקרה הזה, לפחות דבר אחד ברור - כואב לשמוע את קולו של מי שהביא לנו את הסאונד הייחודי של שוטי הנבואה, והמשיך לחפש את עצמו מוזיקלית, עד הרגע האחרון.