צ'סיל בטחינה: "על חוף צ'סיל" הוא סרט סתמי, אפרורי ומשעמם

אך בתחילת שנות השישים, החברה עדיין שמרנית ועצורה בכל הקשור למין. זאת ממחישה גיבורת הסרט, כנרת צעירה מן המעמד הגבוה בגילומה של רונאן. היא מתאהבת באקדמאי מרקע סוציו-אקונומי נמוך בהרבה, הפוגש אותה בהפגנה נגד נשק גרעיני, והשניים מתחילים להתרועע יחד, נישאים ונשבעים להישאר נאמנים באש ובמים, אך הנדר הזה עומד למבחן כבר בליל הכלולות, עת הפוריטניות הבריטית מעוררת ביניהם מחלוקת, מבוכה ודרמה גדולה, שמאיימת לפרק את הזוגיות שלהם ולשנות את חייהם.

זה לא נשמע כמו תקציר קוהרנטי, מעניין או עשיר במיוחד, אך למען האמת, כזה הוא גם הסרט: תמוה, משמים ודל. למעשה, מזמן לא ראינו על המסכים כאן יצירה קולנועית כל כך קלושה.

מקיואן בדרך כלל לא מעבד בעצמו את כתביו אל הבד, אבל הפעם החליט לקחת את המשימה על עצמו, ועשה זאת, במחילה, בצורה מוזרה למדי. לא ברור למה דחק לשוליים דווקא את החלק הכי מעניין בספר, זה שמעניק ל"על חוף צ'סיל" את ההקשר התרבותי-היסטורי שלו, ובכך גזל מן הסרט את מירב העוקץ והפואנטה.

בכך, למרבה הצער, לא תמות הבעיות. את "על חוף צ'סיל" ביים דומיניק קוק, איש תיאטרון ותיק ומהולל, אך חסר ניסיון קולנועי. זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי, והדבר מורגש: התוצאה צולעת, מגושמת וכמובן גם תיאטרלית עד מאוד.

הצלם איתו עבד, שון בוביט, מתהדר דווקא בניסיון קולנועי רב. בין השאר, הוא עבד על "12 שנים של עבדות" זוכה האוסקר. בעל המלאכה המיומן מביא לידי ביטוי את הכישרון והחזון שלו בצילומי הנוף המרהיבים שצצים כאן בכמה רגעי מפתח. הדבר לא תורם לסרט, שכן הפערים בין הקטעים היפים והמועטים הללו לאפרוריות של הסצינות האחרות, שמתרחשים בין דלתיים סגורות וקודרות, רק מדגישים עד כמה "על חוף צ'סיל" נטול תנופה וחסר השראה רוב הזמן, ממש כמו פודינג פושר.

רונאן היא אחת הכוכבות העולות והמוערכות בהוליווד וכל העת אנו לומדים על פרויקטים חדשים בהשתתפותה - רק השבוע פורסם כי תאחד כוחות עם גרטה גרוויג, שביימה אותה ב"ליידי בירד" עליו קיבלה מועמדות לאוסקר, והפעם לשם עיבוד נוסף ומסקרן של "נשים קטנות". גם ב"על חוף צ'סיל" הופעתה טובה, אבל אין לה הרבה מה לעשות עם תסריט ובימוי שכאלה, ולנוכח חולשת השחקן שבצדה: בילי האוול, המגלם את בן זוגה המבוהל, נראה כמעין אדי רדמיין לעניים. הדמות שלו מחרידה, הופעתו איומה ולאור כל זה, לא נעים לראותו על המסך.

לאורך רוב הדרך, "על חוף צ'סיל" סתם משעמם, אך במערכה האחרונה שלו, בה מתבצעת קפיצה דרסטית בזמן ההתרחשות, הוא כבר עושה צחוק מהעבודה. זאת, בשל קוקטייל לא סימפטי של איפור נלעג, פאות מצחיקות, קיטש מגוחך ומהלכים עלילתיים מופרכים.

כמו לרוב העולם, גם לנו יש חולשה לדרמות בריטיות תקופתיות, ואמונה כי הן מספקות תו תקן מהימן. "על חוף צ'סיל" מוכיח שוב כי תוצרים שכאלה יכולים להיות נחותים כמו הגרוע שבתוצרים הקיציים המסחריים, ונותר רק לקוות כי אם רונאן ומקיואן ייפגשו בשלישית, התוצאה תהיה מוצלחת יותר.