"מושבע מספר 2" של איסטווד ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

רק שבעולם הזה, ובטח בתעשייה הזו, אין סנטימנטים. בגילו הלא צעיר, 94, איסטווד בטח יודע זאת טוב מכולנו. המחשה לכך היא היחס של אולפני וורנר לסרטו החדש ואולי האחרון של הקולנוען, "מושבע מספר 2" ("Juror #2"). למרות איכותו של המוצר ולמרות מעמדו של הבמאי, האולפנים השליכו אותו לעת זקנה. הם מלכתחילה ייעדו אותו לסטרימינג בלבד ובסופו של דבר התרצו והסכימו להוציא אותו מסחרית, אבל בכמות מצומצמת בלבד של בתי קולנוע בארצות הברית, וגם לא טרחו לעדכן על ביצועיו הקופתיים, או להרים לו קמפיין לאוסקר. באשר לקמפיין ההפצה הבינלאומי שלו, הם הורו לדלג על המסך הגדול ברוב מדינות העולם, כולל בישראל, בה המותחן המשפטי הזה עלה ישירות ב-VOD בסוף השבוע (כלומר, תחפשו אותו בHOT, yes וכל השאר - אך תמורת תשלום נוסף, ולא בסטרימינג).

החדשות הטובות הן שהקהל שומר אמונים לאיסטווד. וכך, מעבר לביקורות המצוינות, הסרט נהיה להיט ב-VOD האמריקאי והפך לשיחת היום בתקשורת. הוא גם מכר 1.5 מיליון כרטיסים בצרפת. נכון, אני לא מנכ"ל מעונב, אבל מבטיח לכם שאם היו מפיצים אותו בישראל, הוא היה עושה כאן מספרים יפים, לפחות בשלישי בשלייקעס. עכשיו נותר לקוות שימצא אצלנו את הקהל שלו בצפייה הביתית. דבר אחד בטוח: "מושבע מספר 2" ראוי יותר וגם יהיה זכור יותר מכל מיני להיטים על שפנים מדברים, ולהבדיל מכל מיני סרטים איומים שזוכים לכותרות רק כדי שכמה פרוגרסיבים לבנים יוכלו להרגיש טוב עם עצמם כשהם מסכמים את השנה.

איסטווד מתבסס כאן על תסריט מצוין של ג'ונתן אברמס האלמוני (והיהודי, יש להניח). הסיפור מזכיר קלאסיקות כמו "12 המושבעים" ו"עד התביעה" וגם את המותחנים של ג'ון גרישם משנות התשעים, אבל יש בו טוויסט מקורי.

ניקולס הולט, שמככב השנה גם ב"נוספרטו", מציג כאן את אחד מתפקידיו הקולנועיים הטובים ביותר כדמות הראשית. הוא מגלם גבר מדרום ארצות הברית, שמזמנים אותו לשבת בחבר מושבעים. זוגתו בגילומה של זואי דויטש בהיריון מתקדם ומחכה לו בבית, וגם הוא מת לסיים במהירות האפשרית עם חובתו האזרחית ולחזור הביתה.

על פניו, נראה שכך יהיה. לכאורה, זה תיק קל: התביעה מאשימה בחור מפוקפק בכך שרצח את זוגתו לאחר ריב ביניהם. יש מניע, יש גופה ויש עדים, להגנה אין משאבים וכל המושבעים מסכימים. אלא שיש בעיה אחת: מתברר שלגיבורנו יש זיקה כלשהי לפרשה, והוא יודע משהו שמשנה את התמונה לחלוטין.

נכון, "מושבע מספר 2" לא ממציא מחדש את הנרטיב הקולנועי. גם אין בו תנועות מצלמה משוגעות או משהו שאפשר להעלות לאינסטגרם, אבל מה שיש בו זה ביצוע נטול דופי לסיפור מרתק. התסריט רהוט, מותח ועתיר פיתולים, הבימוי של איסטווד מהימן כתמיד ותצוגות המשחק מעולות כולם - הולט כגיבור; טוני קולט, שהופיעה איתו לפני כשני עשורים ב"רווק פלוס ילד", כתובעת; כריס מסינה כסניגור; וג'יי.קי סימונס וסדריק ירברו כשניים מן המושבעים הבולטים. גם קיפר סתרלנד מופיע בתפקיד קטן ולחובבי הטריוויה נציין כי פרנצ'סקה, בתו של הבמאי, מופיעה בתפקיד קטן עוד יותר. כך או כך, תקראו לי אולד-סקול או בומר, אבל ישבתי על הספה ונהניתי מכל שנייה, בלי למצמץ ובלי להסתכל בשעון.

מעבר לאיכות האמנותית, יש ב"מושבע מספר 2" גם ביקורת חברתית. הוא מצביע על השרירותיות והרשלנות של מערכת החוק והמשפט, שמובילה להרשעות שווא. כהרגלו, איסטווד שולח את החיצים שלו בלי להתלהם ובלי להאכיל בכפית. הוא מתייחס גם לסוגיות אחרות ועושה זאת במורכבות לא אופיינית לימינו. לראשונה אצלו, יש בסרט התייחסות לז'אנר הפשע האמיתי, והבמאי מראה הן את התוצאות השליליות והן את ההשפעות החיוביות של הסוגה. בגיל 94, הוא לא ממהר לשום מקום, בטח לא להסקת מסקנות.

מעל הכל, הדבר הראוי לציון בסרט הוא העמימות המוסרית שלו. כשחושבים על זה, אין כאן אף דמות רעה. גם היחידה שאולי עונה לתואר הזה מתגלה כשונה ממה שחשבנו. דמויות רבות עושות דברים שעלולים להזיק לאחרים, אך הן לא פועלות מכוונה רעה, אלא פשוט מדאגה לאינטרסים האישיים שלהן ומתוך יצר ההישרדות בג'ונגל של החיים המודרניים. גם אין כאן טובים. כל דמות בולטת אשמה בחטא מוסרי כלשהו.

והכי חשוב: התסריט מתוחכם מכדי להציע פתרונות טובים. מטבע הדברים, אנחנו כצופים מזדהים עם חלק מן הדמויות ורוצים בטובתן, אבל כשאנחנו חושבים על הפתרונות העלילתיים האפשריים - כל אחד מהם פגום מבחינה מוסרית וישאיר אחריו קורבנות, אז הבחירה שלנו היא בין שתי אופציות גרועות. ככה זה: כפי שאולפני וורנר הוכיחו עם אסטרטגיית ההפצה של הסרט, העולם לא הוגן.

המילה "טוב" רלוונטית כאן רק בהקשר לאיכות התוצאה. בגיל 94, איסטווד יצר את אחד הסרטים הטובים של השנה.

הטרנד החם בקולנוע הישראלי הוא סרטי שואה בהם הדור השני וא/ו השלישי נוסעים למזרח אירופה בעקבות המורשת של משפחתם. זה התחיל לפני כמה שבועות עם "הנכס" של דנה מודן שזוכה להצלחה וממשיך עכשיו עם "הטבעת", שעולה לאקרנים בסוף השבוע.

מאחורי הסרט עומדים שמות שכבר יש להם ברזומה עיסוק בנושא: אדיר מילר, שכיכב ב"פעם הייתי" השואתי של אבי נשר; ג'וי ריגר, שפרצה בסרט שואה אחר שלו, "החטאים"; והבמאים יואב ודורון פז, שלאחרונה הוציאו את "תוכנית א'" על תוכנית הנקמה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה.

חלוקת העבודה היתה כזו: אדיר מילר כתב את התסריט, לפי סיפורו האישי. הוא גם מככב, כשבצידו ג'וי ריגר, תיקי דיין, צוות של שחקנים הונגריים וגם ירדן ג'רבי, בתפקיד בכורה קולנועי. הוא אף אוחז בשרביט הבימוי ביחד עם האחים פז, ולצילום אחראי משה משעלי שצילם להם את "תוכנית א'", וגם את הסדרה "אבירם כץ" של דנה מודן שהזכרנו לפני שנייה. בישראל, הכל תמיד נשאר במשפחה.

מילר מגלם אדם שהיה הבטחה גדולה בעולם המשפט, אבל ירד מגדולתו בגלל פרק אפל בעברו ועובד כמורה לנהיגה. הוא חי בצל סיפורה של אימו, בגילומה של תיקי דיין, שהצילה את חייה ואת חייו בזמן השואה בזכות הטבעת שלה, אותה מסרה לחייל הונגרי שחס עליהם תמורת השוחד המוזהב. כשמצבה הבריאותי האם מידרדר, גיבורנו מחליט כי הדרך היחידה להציל אותה תהיה לאתר את החייל ואת התכשיט, ולשם כך נוסע להונגריה.

בטאץ' שנראה לקוח מאחד הסרטים של נשר, מתברר כי לגיבור יש בת שניתקה איתו קשר, בגילומה של ג'וי ריגר. הסיבה לנתק: היא לסבית, ואף עומדת להתחתן עם אישה בגילומה של ג'רבי, והוא מחזיק בדעות חשוכות ולא מסכים לקבל אותה ואת הבחירות שלה. היא בכל זאת מצטרפת אליו למסע, שנוסף לאיתור הטבעת גם מאפשר להם לנסות לאחות את הקרעים.

ראינו כמובן לא מעט סרטי שואה, אבל התסריט של "הטבעת" בכל זאת מצליח לרתק והוא בנוי בצורה חכמה ומותחת עם הרבה תפניות. החוכמה כאן היא שיש בסרט הרבה בדיחות, רובן בדיחות קרש עדתיות על הבדלים בין אשכנזים ותימנים, אבל הן באות בצד העלילה ולא במקומה או כחלק ממנה, כך שהסיפור מתקדם בצורה קוהרנטית, רהוטה ולא מעיקה. יש בו הרבה פלאשבקים לעבר המתארים את הונגריה בזמן המלחמה, והם שומרים על ערכי הפקה גבוהים בסך הכל. זה לא "רשימת שינדלר", אבל יחסית לרקורד המביך למדי של הקולנוע הישראלי בכל הקשור לשואה, זה בסדר גמור.

קו העלילה הלא-שואתי, זה שמדבר על יחסי האב השמרן ובתו הלסבית, משכנע פחות. עם זאת, מילר וריגר מקסימים והם מצליחים לשדרג את התסריט. מילר הצהיר כי "הטבעת" הוא "פרויקט חייו" והתשוקה שלו בהחלט ניכרת פה. יש אולי אנשים שפחות מתחברים להומור שלו, אבל קשה להאמין שיש איש אחד בעולם שלא יגיד שהוא אדם טוב, והנשמה שלו משתקפת על המסך. למרות הנושאים הקשים, "הטבעת" הוא בסך הכל מה שנקרא קראוד-פליז'ר. יפתיע מאוד אם לא ישבור קופות.

כיוון שכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה של הסרט. ובכן, מדובר באחד מסרטי השואה הלאומניים ביותר שיצאו מישראל בשנים האחרונות. יש בו אפס ביקורת פנימית, והוא אגרסיבי ביותר כלפי הדמויות ההונגריות, אפילו כשהן אדיבות.

באחד מרגעי השיא, הגיבור הישראלי סופג השפלה פומבית בגלל שהוציא דרכון אירופאי, ומי שמוכיחה אותו על כך היא נציגת הדור הצעיר. המסר ברור: מי שמרכין את ראשו בפני הצוררים האירופאיים יקבל מהם מנה אחת אפיים, ורק מי שיישאר נאמן לדגל הכחול לבן יישאר עומד על הרגליים. ברגע אחר, התסריט מדבר ישירות לצופים ומצהיר שגם היום, ב-2024, כולנו צריכים לראות בעצמנו ניצולי שואה. כלומר, לפחות לפי "הטבעת", אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה בה היינו ב-1945. אדיר מילר ידוע בעיקר כסטנדאפיסט, אבל פרויקט חייו נושא עמו בשורה עצובה מאוד.

אם אתם מחפשים סרט אקשן שמתרחש בחג המולד, כמובן ש"מת לחיות" הוא האופציה הטובה מכולם. מדובר ביצירת מופת שאף להיט חדש כבר לא יוכל להתעלות עליה. עם זאת, תמיד אפשר לנסות, ו"בידוק" ("Carry-On") שעלה בנטפליקס בשבוע שעבר מצליח לדגדג את סוליית הרגליים של הקלאסיקה העל-זמנית, וזה הישג ראוי לציון.

"בידוק" לרגע לא מרגיש כמו חיקוי זול וחסר השראה, אבל אי אפשר להתעלם מנקודות הדימיון הרבות בינו ל"מת לחיות": שוב הגיבור הוא גבר עתיר כישורים פיזיים אך כזה שרחוק מלהיות גיבור-על, וצריך להוכיח את עצמו, בעיקר לזוגתו; שוב זירת ההתרחשות מצומצמת יחסית; שוב זהות הנבלים מתגלה כאחרת ממה שחשבנו בתחילה; שוב הכל קורה בכריסמס; והכי חשוב - שוב אנחנו מקבלים חווית צפיה נהדרת. חבל שבנטפליקס ולא בקולנוע, אבל זה מה יש.

ברוס וויליס, למרבה הצער, כבר לא יכול להצטלם לפרויקטים חדשים חדשים. מי שמככב כאן הוא טרון אגרטון הוולשי, שכיכב בסרטי פעולה כמו "קינגסמן" ו"רובין הוד", אבל גם גילם את אלטון ג'ון בסרט הביוגרפי על אודותיו. כלומר, הוא שרירן ומרביצן עם יכולות דרמטיות. כאן הוא מגלם גבר אמריקאי שחי בלוס אנג'לס ולא הגשים את חלומו להתקבל למשטרה, למגינת לבה של אהובתו. הוא עובד ב-TSA, רשות אבטחת התעבורה של ארצות הברית, בודק את הטרולי של מאות אלפי הנוסעים שפוקדים את שדה התעופה בלוס אנג'לס, וחולם על קידום.

ההזדמנות לצאת מלך מגיעה כשכנופייה מסתורית מתכננת לבצע פיגוע קטלני על אחת הטיסות, ולשם כך צריכה להעביר בשיקוף מזוודה עם חומר כימי. מנהיגי החבורה נחושים לתמרן אותו לעזור להם ומאיימים שירצחו את הקרובים אליו אם לא יעשה כך, אבל הוא אבל משיב להם מלחמה שערה בניסיון להציל את חייהם של מאות נוסעים.

לסרט יש כמה מעלות, אבל נתחיל בלחם ובחמאה: האקשן פשוט מעולה. מאחורי המצלמה עמד הבמאי המקסיקאי ז'אומה קולייט-סרה, שעובד בהוליווד מזה שנים עם תוצאות לא אחידות. הפעם הוא במיטבו. "בידוק" מהנה ומותח לאורך כל הדרך, ויש בו שתי סצינות אקשן אפיות ממש, כאלה שגרמו לי להסתכן בחילול הקודש ולהשוות אותו ל"מת לחיות". מה לעשות, כשמגיע מגיע.

גם תצוגות המשחק מעולות. אגרטון, כמו וויליס בזמנו, משכיל לבנות דמות שאנחנו רוצים בטובתה. את תפקיד האיש הרע מגלם ג'ייסון בייטמן, שלאורך הקריירה הארוכה שלו בדרך כלל גילם דמויות סימפטיות. לתת למאמי הלאומי לגלם את הנבל זה טריק קצת נדוש, אבל גם זה עובד. הדמות שלו מעוררת כזו עוינות שמתחשק לקפוץ למסך ולתת לה אגרוף, וזה סימן שהיא אפקטיבית.

העלילה היא כמובן לא שיא התחכום והמקוריות, אבל היא גם לא נדושה לחלוטין ולא מופרכת או חסר היגיון, ויש בה מספיק רלוונטיות וקוהרנטיות כדי לשמור על עניין. התיאור של שדה התעופה על כל הפרוצדורות שבו והאינטנסיביות שלו בימי חג משכנע, אותנטי ותזזיתי, והסרט סוחף מתחילתו ועד סופו.

בניגוד ל"מת לחיות" וברוח הימים, הסרט לא דוחק את הנשים לשוליים, ויש בו דמות של אשת חוק שחורה וחסרת מורא שהגיבור לא היה יכול להסתדר בלעדיה. מעניין לציין שגם יש בו דמות של יהודי חובש כיפה בשם הרשל. מגלם אותו ג'וש ברנר הזכור מ"עמק הסיליקיון" והוא סימפטי מאוד. נחמד ולא מובן מאליו לראות ייצוג כזה של יהדות חרדית על המסך האמריקאי בימינו.

ומעבר לנקודה היהודית, יש גם נקודה ישראלית: בלי להיכנס לפרטים ולפיתולי העלילה, הסרט מוכיח את יעילות שיטת האבטחה הכחולה-לבנה, שלא מתבססת על שיקוף בלבד, אלא גם על פרופיילינג ותשאול של הנוסעים. נוסף לכל, "בידוק" הווא גם פרסומת טובה לאל-על, לא שיש כרגע אופציות אחרות ממילא.

אחד מתתי-הז'אנרים הנפוצים ביותר בעולם קולנוע "האיכות" הם סרטי ה"קשה/אבל טוב". סרטים העוסקים במצוקה של קבוצה מוחלשת כלשהי, וגורמים לקהל לצקצק בלשון לאורך כל הדרך, להגיד "איזה מסכנים המהגרים/הפועלים/הילדים" ואז להיאנח ביציאה "היה קשה. קשה...אבל טוב".

על פניו, גם "אנורה" של שון בייקר הוא כזה, ולכן לא פלא שזכה בכל כך הרבה פרסים, וידו עוד נטויה: הוא קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, את פרס חוג המבקרים של לוס אנג'לס ועוד שלל עיטורים, מועמד לחמישה פרסי גלובוס זהב וגם צפוי להיות מועמד לשלל אוסקרים וכנראה גם לזכות בכמה, כולל אולי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בשבוע שעבר, הוא עלה לאקרנים בישראל וכך מתאפשר לנו לתהות על קנקנו.

הדרמה הזו נקראת בשמה של צעירה ניו יורקית העובדת כחשפנית. סבתא שלה היא מהגרת מברית המועצות שמעולם לא למדה אנגלית, ולכן דיברה איתה רוסית. כישורי השפה הללו מתגלים כהכרחיים כשלמקום העבודה שלה בחוף ברייטון מגיע צעיר שמחפש לפזר את ההון שלו ומישהי שתדבר איתו בשפתו. הם מתחילים לבלות יחדיו, והם הופכים לבלתי נפרדים ובשלב מסוים הוא אף מציע לה נישואין.

נראה שיחסי הכוחות התהפכו - היא זאת שמסדרת לו גרין קארד, אלא שאז מתברר כי הוא בן של אוליגרך, וכשהמשפחה שלו מגלה את דבר הנישואים, היא מפעילה את כל המשאבים שלה כדי לבטלם.

התרבות הפטריארכלית, האלימה, המיזוגנית וחסרת האנושיות שאנורה היתה רגילה אליה מגיעה לשיא חדש. שליחיו של האוליגרך מכים אותה, מקללים אותה, מאיימים עליה ובעיקר מבטלים אותה ומתייחסים אליה כלא יותר מאבק.

שון בייקר מיטיב להעמיק בהקשרים הכלכליים והמגדריים של הסיפור הזה, מיטיב לשמור על קצב ועל עניין לאורך יותר משעתיים ובעיקר מקפיד להימנע מן המלכודות של ה"קשה...אבל טוב". קודם כל, באופן בלתי צפוי, הסרט פשוט מצחיק עד מאוד. בהקרנה שבה הייתי, הקהל הרים את התקרה שוב ושוב. וכך, בכל פעם שהצופה עומד לשקוע בתוך הייאוש הבורגני והנוח של הצקצוק בלשון, אנורה מעיפה לו כאפה שמעירה אותו לחיים.

בניגוד לנהוג בסרטים האלה, אנורה לא פסיבית, אף פעם לא פסיבית. כשמקללים אותה היא מקללת חזרה. כשצועקים עליה היא צועקת עוד יותר חזקה. כשבועטים בה היא בועטת גם. ברור לה שאין לה סיכוי לנצח אבל זה לא משנה, היא נלחמת על הכבוד שלה וכתוצאה מכך גם על ההגינות האנושית שלנו.

תמיד מדהים לראות איך ועד כמה סרטים אמריקאים חדשים ומדוברים דומים לסרטים ישראלים שכבר היו. "אנורה" למשל הוא מעין שילוב של "חתונה מאוחרת" ו"ולריה מתחתנת". מעבר לכך, בנו של האולגירך ומשפחתו מסומנים כיהודים, וסביר להניח שגם אנורה כזו (בכל מקרה, מייקי מדיסון שמגלמת אותה יהודייה). מן הסתם הסרט לא יופץ ברוסיה כרגע אבל יהיה מעניין לראות אותו בישראל עם קהל דובר רוסית, השפה שבה רבים מן הדיאלוגים שבו.

שון בייקר פרץ ב"פרויקט פלורידה" וכאן שוב מציג עבודת בימוי יפהפייה. קל להתעלם מהשפה הקולנועית בסרט שיש בו כל כך הרבה קללות וסקס, אבל יש פה שימוש מפעים בקלוז-אפים, גם בצרחות וגם בשתיקות.

מעבר לעבודת המצלמה, הכוכבת האמיתית של הסרט היא כמובן מייקי מדיסון בתפקיד אנורה. איזה עין היתה לקוונטין טרנטינו בליהוק הקאסט הצעיר של "היו זמנים בהוליווד" - סידני סוויני, אוסטין באטלר, מרגרט קוואלי ועכשיו מדיסון, שמתעלה מעל כולן. היכולת שלה להביע אמביוולנטיות היא בסופו של דבר המעלה הכי גדולה של "אנורה" - סרט עצוב באותה מידה שהוא מצחיק, אלים באותה מידה שהוא רך. סרט טוב, בלי החלק של הקשה, כי הוא מזכיר לנו שהקושי האמיתי הוא של האנשים שחיים את החיים האלה, לא של מי שצופים בהם ואוכלים פופקורן.

בקיץ 2019, רגע לפני הקורונה ושאר הצרות, הגיע לאקרנים העיבוד המחודש של "מלך האריות". הוא היה פרק נוסף בסדרת העיבודים של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם, ולמרות שהוגדר כ"לייב-אקשן" לא היו בו למעשה שחקנים בשר ודם או פריימים מצולמים כלשהם. מדובר היה פשוט באנימציה חדשנית וריאליסטית במיוחד, שהציגה אותו סיפור כמו בסרט המקורי, אבל בצורה שגרמה לצופים להרגיש כאילו שהם נמצאים בספארי.

התוצאה היתה מחרידה, ולא רק שלא הוסיפה שום דבר למקור המופתי, אלא גרעה ממנו. זה לא מנע ממנה להפוך לבלוקבסטר עצום. בישראל, היא הצטרפה לרשימה מצומצמת של סרטים מן השנים האחרונות שחצו את רף מיליון הכרטיסים. כתוצאה מכך, מגיע עכשיו פרק נוסף ביקום ההולך ומתרחב של "מלך האריות", שוב על בסיס אותה טכנולוגיה פורצת דרך, שבינתיים עשתה עוד כמה צעדים קדימה. הוא עלה לאקרנים בסוף השבוע, ומוקרן אצלנו בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת לעברית.
הפעם, קוראים לסרט "מופאסה: מלך האריות". גם הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, וגם במקרה שלו זה כנראה לא יפריע לו לרסק את הקופות. ההבדל היחיד לעומת הפעם שעברה: באותו קיץ 2019 שנראה כל כך רחוק, העיבוד הקודם הגיע לאקרנים עם הרבה דיבור סביבו, והיה תופעת תרבות ברמה של "ברבי" ו"מרשעת". הפעם, הסרט החדש מגיע לאקרנים בשקט-בשקט, רגע לפני שנגמרת השנה וסוגרים את הבסטה. ככה זה: התרגלנו כבר לכך שפרקים חדשים של "מלך האריות" יהיו חלק שגרתי מחיינו, כמו טילים מתימן באמצע הלילה.

"מלך האריות", כזכור, הציג לנו את דמותו של המלך המבוגר מופאסה, בדיבובו של ג'יימס ארל ג'ונס, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים והסרט הזה מוקדש לו. ארון פייר, שפרץ השנה בלהיט "רבל רידג'" של נטפליקס, מחליף אותו. העלילה מתארת את צעירותו של מי שאנחנו מכירים כמלך בא בימים, ומנסה להבין מה עיצב את אישיותו ובנה את דמותו. התשובה לכך לא מעניינת במיוחד, וספק אם תשנה את מה שחשבתם על הדמות או על החיים בכלל.

נוסף לכך, התוצר החדש מסביר גם מה יצר את הקרע בין מופאסה לאריה אחר, אותו בסופו של דבר נכיר כסקאר. בין השאר, השניים מתחרים על לבה של אותה לביאה, סארבי, כאן בקולה של טיפני בון. ביונסה שוב חוזרת על תקן נלה, ובתה במציאות בלו אייבי קרטר תורמת את קולה לבתה בסרט. גלריית הדמויות כוללת עוד הרבה שמות מוכרים. האנרגטיים מכולם הם סת' רוגן ובילי אייכנר כאתנחתאות הקומיות, פומבה וטימון. התוספת המשמעותית היא דמותו של קירוס, מלך האריות הלבנים, שמתהדר ברעמה צחורה אך בנשמה אפלה, וניצב על תקן הארכי-נבל, אויבו של מופאסה. הוא מדבר בקולו של השחקן הדני מאס מיקלסן, שבדרך כלל מככב בסרטים מסחריים פחות.

גם במאי הסרט, בארי ג'נקינס, מוכר מעולמות הקולנוע האמנותי. הוא פרץ בזמנו עם "אור ירח" המוערך וזוכה האוסקר, והמשיך עם "סיפורו של רחוב ביל" והסדרה "מחתרת המסילה" שהיו גם כן מאתגרים יותר מאשר מסחריים. הליהוק שלו לפרויקט הממוסחר דיסני עורר סקרנות, תמיהה וביקורת, ובסופו של דבר התברר שההר הוליד עכבר - הקולנוען חלילה לא מביש את עצמו, אבל גם לא מותיר חותם, וקשה להרגיש בהבדל. הם היו אומרים לנו שמאחורי המצלמה עמד ג'ואי שמואי, היינו מאמינים.

באשר לקפיצת הדרך הטכנולוגית - במקרה זה מרגישים בהבדל. ועוד איך! דבר כזה עוד לא ראינו: האריות, החיות האחרות והעולם שלהם נראים מוחשיים באופן מדהים, מפעים וכל שם תואר אחר שרק תרצו. כל תנועה, כל הבעת פנים, כל משב רוח - הכל נראה כל כך אמיתי, כאילו באנו לקולנוע ומצאנו את עצמנו בסוואנה.

השאלה היא, מה בעצם הטעם בכל זה - אז מה אם זה נראה אמיתי? גם סרטי טבע נראים ככה, בטח אם יש לכם טלוויזיה ברזולוציה מספיק גבוהה, רק שהם מלכתחילה הדבר האמיתי. מה הטעם להשקיע כל כך הרבה משאבים, כסף ואפקטים בשביל להציג חיקוי למשהו שממילא קיים באמת? בשביל זה המציאו ופיתחו את הקולנוע - בשביל להתחרות בנשיונל ג'יאוגרפיק? בשביל להציע פתרון למי שרוצים לקחת את המשפחה לספארי וידם אינם משגת לממן את הטיול? לא ברור אם מקומו של "מופאסה: מלך האריות" באולמות הקולנוע, או בחדר תצוגה במוזיאון הטבע.

העימותים בין האריות מתפתחים בסופו של דבר לקרבות אלימים וקטלניים למדי, ולא ברור מה הקשר בין זה ל-DNA של הסרט המקורי. מה בין הקלאסיקה ההיא למוטציה הזו, שברגעי השיא שלה נראית כמו גרסת המבוגרים בלבד של נשיונל ג'יאוגרפיק. ולמה שהורים ירצו לקחת את ילדיהם לראות מחזות מבהילים כאלה? מספיק אנשים ינהגו כך כדי להפוך את "מופאסה: מלך האריות" לשובר קופות ענקי, אבל מה לעשות שאני פשוט לא מסוגל להבין אותם? אני לא מתווכח עם ההצלחה, היא פשוט נשגבת מבינתי.