הקומיקאי האגדי ג'רי לואיס הלך לעולמו

לואיס נודע בהומור הפיזי שופע הסלפסטיק שלו, אותו הביא לידי ביטוי בשלל סרטים קלאסיים, את חלקם גם כתב וביים, בהם "הפרופסור המטורף", "נער המעלית", "ילד הגישה", "תכשיטי המשפחה" ורבים אחרים. בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, בתחילת האייטיז, הופיע בצד רוברט דה-נירו בסרט קודר יותר, הסאטירה עתירת ההומור השחור "מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזי. ב-1993 שיחק בצד ג'וני דפ ב"חלום אריזונה" של אמיר קוסטוריצה.

לואיס היה ידוע כדוגמה לפערים בין הביקורת האמריקאית והצרפתית. במולדתו, נהגו להתנשא מעליו ולזלזל בו, ולעומת זאת הצרפתים ראו בו גאון קומי. בין השאר, קיבל מהם את אות לגיון הכבוד, וז'אן-לוק גודאר הגדיר אותו כ"קולנוען האמריקאי הפוליטי החשוב ביותר של שנות השישים".

לואיס גם ידוע כאיש מאחורי אחד הסרטים הגנוזים המפורסמים אי פעם, "היום בו הליצן בכה", דרמת שואה יוצאת דופן בה גילם ליצן גרמני במחנות ההשמדה. מסיבות שמעולם לא התבהרו לחלוטין, הקולנוען העדיף לגנוז את הסרט, שאיש מעולם לא זכה לצפות בו.

בצד ההערכה אליו, לאורך השנים הופנתה ביקורת רבה כלפי לואיס בשל השוביניזם שלו. בין השאר, בתחילת העשור הקודם הצהיר: "אני נרתע מהמחשבה על אשה בתור קומיקאית. כצופה, אני מתייחס אליה כמכונה לייצור ילדים, אז יש לי בעיה לראות אותה מנסה להצחיק". בפסטיבל קאן לפני ארבע שנים חזר על הדברים וכשנשאל אם בכל זאת היו בדרניות שאהב, השיב בסרקזם – "כן, קארי גרנט וברט ריינולדס".

בשל המאמץ הפיזי הניכר שדרשה הקומדיה שלו, סבל לואיס מתחלואים בריאותיים לאורך השנים, אך הצליח להילחם בהם ולהתגבר עליהם ולהאריך ימים.

לואיס היה נשוי פעמיים והיו לו שישה בנים, מתוכם אחד מאומץ ואחד שמת בשל מנת יתר בסוף העשור הקודם, ובת אחת מאומצת.

מובן כי לאחר מותו, מיהרו אושיות שונות לספוד לו בטוויטר. "הוא היה גאון, אני חייב לו הכל", כתב ג'ים קארי. "הוא היה נפש מורכבת שהצחיקה את העולם כולו", הוסיפה בט מידלר, ורבים אחרים היללו את כישרונו ואת תרומתו והביעו אמונה בכך שימשיך להצחיק גם בחיים שאחרי.