יש אנשים שחוזרים הביתה באוטובוס, אחרים מעדיפים רכבת או מטוס. אבל קארל בושבי, תושב בריטניה בן 57, החליט לקחת את הדרך הארוכה. מאוד. לפני 28 שנים יצא בושבי למסע רגלי מסביב לעולם, עם עגלה מלאה בציוד וכמה מאות דולרים בכיס. עכשיו, אחרי 58 אלף קילומטרים שבהם הספיק להימלט מחמושים בדרום אמריקה, להיתקל בדוב קוטב באלסקה ולשחות את הים הכספי, הוא סוף סוף חוזר לביתו שבאנגליה.
המסע התחיל בנובמבר 1998, כשבושבי, אז בן 29, השתחרר משירותו בצבא הבריטי והחליט להגשים חלום ישן: לצאת מהקצה הדרומי של דרום אמריקה ולחזור לעיר הול שבאנגליה, בלי להשתמש בכלי תחבורה כדי להתקדם במסלול. הוא העריך שההרפתקה תימשך 12 שנים. בפועל, העולם הכין לו תוכניות אחרות.
את צעדיו הראשונים עשה בצ'ילה, ומשם החל לצעוד צפונה, לאורך נופים פראיים ואזורים מבודדים. "אז עוד הייתי צעיר, הכול היה חדש, זו הייתה הרפתקה מהסוג שכל ילד חולם עליה", סיפר בריאיון. אלא שכבר בתחילת הדרך התברר לו שההרפתקה לא תהיה פשוטה.
בפטגוניה, חבל ארץ המשתרע בדרום צ'ילה וארגנטינה, התמודד עם רוחות עזות כל כך, עד שנאלץ להטות את גופו בזווית של 45 מעלות כדי להישאר על רגליו. בהמשך חצה את הרי האנדים וסבל ממחסור במזון. באחת הפעמים נאלץ להסתפק בבננה אחת במשך שלושה ימים. גם במדבר אטקמה שבצפון צ'ילה, אחד המקומות היבשים בעולם, לא זכה להקלה של ממש. דווקא שם, בלב הנוף הצחיח, נהגי משאיות שחלפו על פניו החלו להשליך לעברו בקבוקי מים ופירות, שסייעו לו להמשיך בדרכו.
"העולם נראה מפחיד מכפי שהוא באמת"
לא כל המפגשים בדרך היו נעימים. כשחצה את אזור דאריין, רצועת ג'ונגל מסוכנת בין קולומביה לפנמה, התחפש לחסר בית כדי שלא למשוך את תשומת לבם של ארגוני גרילה חמושים שפעלו באזור. הוא לבש בגדים מרופטים והסתיר מפות, מצפנים ותרופות בכיסים סודיים שתפר לבגדיו. לעיתים אף שחה על גבו בנהרות, בניסיון להיראות כמו פסולת שנסחפת במים. למרות התחפושת, כמה פעמים מצא את עצמו מול חמושים שכיוונו לעברו נשק. "פשוט ממשיכים לחייך, לא כועסים ומנסים להרגיע את המצב", הסביר.
למרות הסכנות, בושבי טוען שהעולם הרבה פחות מפחיד מכפי שנדמה לנו. "אתם תגלו שאתם מסוגלים להרבה יותר ממה שאתם חושבים. אנשים תמיד ממעיטים בערכם", אמר. "העולם תמיד נראה גדול ומפחיד יותר מכפי שהוא באמת".
הגיע לרוסיה - וגורש חזרה לארה"ב
אחד הרגעים המסוכנים ביותר במסע הגיע במצר ברינג, בין אלסקה לרוסיה. בושבי ושותפו למסע, דימיטרי קיפר, ניסו לחצות את הים הקפוא ברגל. הקרח נשבר תחתיהם, מזחלות הציוד שקעו במים הקפואים, ובשלב מסוים הופיע מולם דוב קוטב עצום. "אם הוא היה רואה אותנו, היינו מתים", סיפר בושבי. למרבה המזל, הדוב המשיך בדרכו. אחרי 14 ימים הצליחו השניים להשלים את החצייה, רק כדי להיעצר ברוסיה ולהיות מגורשים בחזרה לאלסקה.
בשנת 2024 המתין לו אתגר מסוג אחר. המלחמה באוקראינה חסמה בפניו את הדרך דרך רוסיה, והמצב הביטחוני מנע ממנו להמשיך דרך איראן. בושבי מצא את עצמו בקזחסטן, בלי אפשרות להמשיך מערבה ביבשה. הפתרון שמצא היה יוצא דופן אפילו בסטנדרטים שלו: לשחות כמעט 300 קילומטרים בים הכספי, עד לאזרבייג'ן. במשך 31 ימים נאבק בגלים, בזרמים ובבחילות, כשהוא מבלה יותר מ-130 שעות במים. שלושה שחיינים נוספים הצטרפו אליו, וסירות ליווי אפשרו להם לנוח ולישון בין מקטעי השחייה. אחרי חודש בים הצליחו להגיע לחופי אזרבייג'ן.
הרפתקאות מחוץ למסלול
חייו הרומנטים של קארל היוו גם הם הרפתקה. בקולומביה התאהב באישה בשם קטלינה, והקשר ביניהם נמשך שבע שנים לפני שהשניים נפרדו. בהמשך הכיר במונגוליה אישה יפנית בשם ריקה, אך גם מערכת היחסים הזאת הסתיימה. "זה הדבר הקשה ביותר במסע הזה", הודה. למרות הכול, מבחינתו המשימה תמיד הייתה במקום הראשון.
למחויבות הזאת היה גם מחיר משפחתי כבד. כשיצא לדרך, בנו אדם היה ילד קטן. כיום הוא בן 36, ובושבי כבר סבא לנכדה בת 12 שמעולם לא פגש. הוא אפילו לא חזר הביתה כשבנו כמעט נהרג בתאונת אופנוע. בריאיון הודה כי ניהל חיים אנוכיים, אך סיפר שבמשך השנים הצליח לבנות מחדש את הקשר עם בנו.
ובכל זאת, לצד כל מה שאיבד בדרך, בושבי מצא משהו אחר. "העולם הוא מקום מדהים, ואלה האנשים, הזרים שפגשתי לאורך הדרך, שהחזיקו אותי על הרגליים וגרמו לי להמשיך לצעוד", סיפר.
אחרי 28 שנים, 29 מדינות ומכשולים שנראו בלתי עבירים, בושבי כבר חזר לאדמת אנגליה. כדי להגיע אליה מצרפת, הוא אפילו שחה את תעלת למאנש במשך כ-20 שעות, שהתפרסו על פני שלושה ימים. "אני מסתכל על דגל בריטניה שמתנופף מחוץ למלון הזה", סיפר כשנח בדובר. "ראיתי הרבה דגלים לאורך השנים, אבל הדגל הזה מיוחד".
בושבי נערך להגיע לעיר הול ב-1 בנובמבר, בדיוק 28 שנים אחרי שיצא למסע. אחת הארוחות הראשונות שלו בבריטניה הייתה פיש אנד צ'יפס עם מחית אפונה, מנה שלא טעם כמעט שלושה עשורים. אבל מתברר שאחרי כל הסכנות ששרד, דווקא החיים הרגילים הם שמפחידים אותו יותר מכול. "משימת חיי עומדת להסתיים בבת אחת", סיפר. "אני צריך למצוא עבודה, אני צריך להתבגר, וזה מפחיד".
ואחרי 28 שנים של הליכה, נדמה שגם הגוף שלו כבר מוכן לפרק הבא. "אני יודע שהגיע הזמן לעצור", אמר. "אני יודע את זה בוודאות, כי אני מרגיש את זה בברכיים ובקרסוליים". ואולי הפרט המשעשע ביותר בכל הסיפור הוא שבושבי, האיש שבילה כמעט שלושה עשורים בצעידה מסביב לעולם, מודה שהוא בכלל לא אוהב ללכת ברגל. למעשה, הוא טוען, "זה משעמם למדי".