מסלול עוקף נתניהו? המשפחות דורשות ועדת חקירה אמריקנית

“לצערי, ממשלת ישראל לא מצאה לנכון להקים ועדת חקירה ממלכתית”, אמר חן. “ואולי הגיע הזמן שארצות הברית, הקונגרס האמריקני, יקים למען הנרצחים האמריקנים ועדת חקירה”.

לדבריו, המשפחות מבקשות תשובות לא רק על האירועים עצמם, אלא על שרשרת הכשלים שאפשרה את התרחשותם. “כבר אלף ימים אנחנו מחכים, המשפחות, להבין לא רק מה קרה, אלא איך זה קרה”, אמר.

חן הזכיר כי בארצות הברית הוקמו בעבר מנגנוני חקירה בעקבות פגיעה באזרחים אמריקנים בפיגועי טרור מחוץ לגבולות המדינה, וטען כי גם במקרה של מתקפת 7 באוקטובר יש הצדקה למעורבות אמריקנית עצמאית. הדרישה אינה החלטה רשמית של הממשל או של הקונגרס, אלא יוזמה שהמשפחות מבקשות לקדם.

בדבריו בטקס דרש חן גם לפעול נגד מי שלטענתו מימנו או סייעו בהכנות למתקפת חמאס. הוא מתח ביקורת על כך שאנשים שלדבריו נושאים באחריות ממשיכים להתנהל בחופשיות במדינות כמו קטאר וטורקיה, ודרש כי ארצות הברית תפעל להבאתם לדין בשם קורבנות הטבח האמריקנים.

במתקפת 7 באוקטובר נרצחו עשרות אזרחים אמריקנים, ובהם ישראלים שהחזיקו באזרחות כפולה. משפחותיהם מבקשות כעת להבטיח שהמאבק להנצחת הנרצחים לא יסתיים בטקסים ובדברי הזדהות, אלא יוביל גם לבירור האחריות לאסון.

באולם בנג’מין פרנקלין המפואר שבבניין מחלקת המדינה בוושינגטון התכנסו אמש משפחות שכולות ישראליות-אמריקניות לטקס זיכרון מיוחד לקורבנות טבח 7 באוקטובר בעלי האזרחות האמריקנית.

ההזמנה הרשמית לטקס, שהגיעה לידי וואלה, נשאה את סמל ארצות הברית והוצגה כהזמנה משותפת של מזכיר המדינה מרקו רוביו, שר המסחר הווארד לוטניק ורעייתו אליסון. תחת הכותרת “טקס זיכרון לקורבנות האמריקנים של 7 באוקטובר 2023”, הוזמנו המשתתפים להתייצב בשעה 10:30 בבוקר באולם בנג’מין פרנקלין, במטה מחלקת המדינה. ההזמנה הייתה אישית, ונכתב בה במפורש כי אינה ניתנת להעברה.

מאחורי הטקס הרשמי, שהיה סגור לתקשורת עמד סיפור אנושי של משפחות שבמשך שלוש שנים נאבקות לא רק על הנצחת יקיריהן, אלא גם על הכרה, תשובות ואחריות. לאחר האירוע שוחחו שניים מהמשתתפים עם וואלה וסיפרו על רגעי הטקס העוצמתיים.

אחד הרגעים המרגשים ביותר עבור רובי חן הגיע דווקא מכיוונו של איש צבא אמריקני בכיר: האדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית (CENTCOM). קופר השתתף בנובמבר אשתקד בהלווייתו של איתי חן בישראל. באותו מעמד העניק לו רובי את הדסקית של בנו. היום, חודשים לאחר מכן, עמד האדמירל מול המשפחות השכולות בוושינגטון, ובמהלך דבריו שלף את הדסקית, שאותה הוא ממשיך לענוד.

“לפני שנה, בלוויה של איתי, נתתי לו את הדסקית של איתי”, סיפר חן. “והיום, בזמן שהוא דיבר, הוא הוציא את הדסקית כשהוא עונד אותה”, אמר, וסיפר כי קופר הבהיר למשפחות שאיתי ממשיך להיות קרוב אליו.

עבור האב השכול, המחווה הקטנה הזאת המחישה את הקשר האישי שנוצר בין משפחות הנרצחים לבין בכירים בממשל ובצבא האמריקני, קשר שנמשך גם לאחר השבתם של החללים והבאתם לקבורה.

חן סיפר כי הדרך לטקס החלה למעשה כשנה קודם לכן, כאשר הנשיא דונלד טראמפ הזמין לבית הלבן קבוצת חטופים ששבו בחיים, בעוד שמשפחות החללים שהושבו לא הוזמנו לאותו אירוע. לדבריו, הוא פנה אז לשליח טראמפ סטיב וויטקוף ושאל מדוע לא הוזמנו גם משפחות הנרצחים והחללים.

“ישבתי עם סטיב וויטקוף ושאלתי אותו למה לא הזמנתם את כל אלה שחזרו, את הנרצחים, את החללים”, סיפר חן. לדבריו, וויטקוף הכיר בכך שנעשתה טעות, והשיב כי יש למצוא זמן לקיים אירוע מיוחד למשפחות החללים.

מאז המתינו המשפחות למועד המתאים, עד שהוחלט לקיים את הטקס בסמוך ליום השנה השלישי לטבח.

לדברי חן, לרעיית שר המסחר, אליסון לוטניק, היה תפקיד משמעותי בקידום האירוע. “היא עשתה המון כדי שהאירוע הזה ייצא לפועל”, אמר.

הקשר של בני הזוג לוטניק לאבל ולשכול אינו רק ממלכתי. הווארד לוטניק איבד את אחיו גארי במתקפת הטרור של 11 בספטמבר, שבה נהרגו גם 658 מעובדי חברת קנטור פיצג’רלד, שבראשה עמד.

במהלך הטקס התייחס לוטניק לאובדן האישי שלו ולחיבור שחש למשפחות שנפגעו ב-7 באוקטובר. חן סיפר כי הדברים הזכירו לו שיחה שקיים לאחרונה עם רב, שאמר לו שתהליך השיקום אחרי אסון כזה אינו מתרחש ברגע אחד, אלא בנוי ממסע ארוך של “נחמות קטנות”: “אני חושב שהיום נכון להגיד שהייתה נחמה קטנה”, אמר חן.

בין המשתתפות בטקס הייתה גם אבי און אזרחית אמריקנית-ישראלית וקרובת משפחתן של כרמלה דן ונכדתה נויה דן, שנרצחו בקיבוץ ניר עוז במתקפת 7 באוקטובר.

בריאיון לוואלה לאחר הטקס אמרה און כי הופתעה מעוצמתו הרגשית של האירוע: “זה היה מאוד מרגש. לא ידעתי למה לצפות, וחשבתי שזה יהיה מאוד רשמי”, סיפרה. “אבל זה באמת הגיע מהלב של השר לוטניק ואשתו”.

לדבריה, ניסיונו האישי של לוטניק באובדן העניק לדבריו משמעות מיוחדת: “הוא איבד את אחיו ויותר מ-600 אנשים בחברה שלו ב-11 בספטמבר. הוא יודע מה המשמעות של לאבד אנשים ולהשתתף בכל שנה בטקסי זיכרון”, הסבירה.

און הדגישה גם את מעורבותה של אליסון לוטניק, שלדבריה ליוותה לאורך השנים את משפחות החטופים ופעלה כדי שלא יישכחו: “היא הייתה לצד המשפחות כל הזמן, והפעילה לחץ על הממשל. אי אפשר לשכוח את זה, וצריך לעשות משהו”, אמרה.

לדבריה, המסר המרכזי של בני הזוג היה החשיבות שבהנצחת כל קורבן בנפרד: “חשוב שנזכור כל אחד, כל שם, כל אדם, כל נשמה”, אמרה. “זה התפקיד שלנו עכשיו, לזכור ולהמשיך לחיות. זה לא היה אירוע שגרתי. זה באמת הגיע מעומק הלב”.

במהלך הטקס נשאו דברים בני משפחות שכולות, ובהם חן ואון, וכן בני משפחה נוספת שאיבדה את שתי בנותיה. רוביו, הווארד לוטניק ורעייתו נשאו גם הם דברים. באולם הוקרן סרטון זיכרון שהציג את פניהם של האזרחים האמריקנים שאיבדו את חייהם בטבח ובאירועים שבאו בעקבותיו.

און סיפרה כי המסר שחזר לאורך הטקס היה הקשר בין שני אירועי הטרור הגדולים שפגעו באזרחי ארצות הברית וישראל במהלך 25 השנים האחרונות.

“הייתה הבנה שישראל וארצות הברית חוו שתיים ממתקפות הטרור הקשות ביותר בתקופה הזאת”, אמרה. “המאבק שלנו הוא נגד טרור, והמאבק שלנו הוא למען החיים”.

לדבריה, רוביו התייחס בנאומו למטרת הטרור: לגרום לאנשים לפחד לחיות, לגדל ילדים בביטחון ולחשוב על העתיד: “הוא דיבר על כך שמה שחמאס ניסה לעשות ב-7 באוקטובר היה לגרום לנו לפחד על חיינו, לפחד לגדל את הילדים שלנו בביטחון, לפחד מהעתיד שלנו”, סיפרה. “וזו בדיוק ההגדרה של טרור. זה גם מה שארצות הברית חוותה ב-11 בספטמבר”.

דווקא לאחר הטקס האמריקני, און ביקשה להתייחס למה שהיא רואה כחוסר בהכרה לאומית מספקת בישראל באסון 7 באוקטובר: “זה משהו שהיה חסר לנו בישראל”, אמרה.

לדבריה, למרות הטקסים והיוזמות שנערכו בישראל לציון יום השנה, היא לא חשה את אותה אווירה של יום זיכרון לאומי, כפי שמתקיימת בימי זיכרון אחרים במדינה.“הרגע היה לנו 7 באוקטובר. לא הייתה הכרה לאומית של היום הזה. הייתה הכרה אזרחית, אבל לא לאומית”, טענה.

כשנשאלה למה היא מתכוונת, הצביעה על היעדרה של צפירת זיכרון ועל העובדה שחיי היומיום נמשכו כרגיל: “לא הייתה צפירה. לא הייתה צפירה”, הדגישה. “הלכנו לבית הספר, הלכנו לעבודה”

לדבריה, אף שהיו אירועים לציון יום השנה, התחושה הציבורית לא שיקפה בעיניה את ממדי האסון ואת הצורך להעניק לו מקום מרכזי בזיכרון הלאומי: “אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד קשה יותר כמדינה כדי לקבל את העובדה שזו הייתה טרגדיה נוראה שאסור לנו לשכוח”, אמרה.

און הצטרפה גם לדרישה שהזיכרון וההנצחה לא יהיו סוף התהליך. לדבריה, המשפחות מבקשות חקירה שתאפשר להבין כיצד התרחש הטבח וכיצד אפשר למנוע אסון דומה בעתיד: “המשפחות רוצות ועדת חקירה, הן רוצות אתר הנצחה בוושינגטון”, הסבירה, והזכירה את 46 האזרחים האמריקנים שנרצחו ב-7 באוקטובר.

“אנחנו צריכים שממשלת ארצות הברית תבין איך 7 באוקטובר קרה ואיך מבטיחים שהוא לעולם לא יקרה שוב”, אמרה. מבחינתה, הטקס היה רק תחילתה של המחויבות הזאת. “זה הצעד הראשון בלבד”, הסבירה. “הצעד הבא הוא לעשות את העבודה הקשה של להבין מה קרה”.

וכך, בעוד שהטקס בוושינגטון העניק למשפחות רגע של הכרה, חיבוק וזיכרון, הוא גם המחיש עד כמה מבחינתן הדרך עדיין ארוכה: אחרי שלוש שנים של מאבק להשבת החטופים, קבורת יקיריהן והנצחת הנרצחים, הן דורשות כעת גם תשובות. ואם בישראל טרם הוקמה ועדת החקירה שלה הן מצפות, המשפחות מבקשות שהמערכת האמריקנית תסייע להן להשיג אותן.