“התמיכה בישראל בארצות הברית באמת קרסה. אין דרך לייפות את זה. אני חושב שישראלים צריכים להבין את זה” - את האזהרה החריגה הזאת משמיע פיל גורדון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של סגנית הנשיא קמלה האריס בממשל ביידן, בריאיון מיוחד לוואלה. לדבריו, הנזק שנגרם ליחסים בין המדינות בשנים האחרונות אינו בהכרח זמני, והוא עלול להמשיך ולהשפיע על ישראל גם הרבה אחרי שנתניהו וטראמפ יעזבו את השלטון.
“כמעט שלא ראיתי שינוי בעמדות בנושא כלשהו שהיה מהיר ומקיף כל כך כמו השינוי בתמיכה בישראל בארצות הברית במהלך השנה האחרונה”, אמר גורדון. “יש דור שלם של אמריקנים. תסתכל על המספרים של האהדה לישראלים לעומת הפלסטינים, או על היחס החיובי לישראל. זה באמת קרס”.
גורדון אף אינו שולל את האפשרות שהפגיעה ביחסים תהיה בלתי הפיכה. כשנשאל מדוע השתמש לאחרונה בביטוי “perhaps irreparably” - “אולי באופן בלתי ניתן לתיקון״ - השיב: “בחרתי במילה ‘אולי’ משום שזו עדיין שאלה פתוחה. אבל אני לא שולל את האפשרות הזאת. המילה החשובה היא ‘בלתי הפיך’, משום שזה באמת אפשרי”.
אז למה הוא בוחר לדבר דווקא עכשיו?
גורדון אינו יוצא כעת נגד נתניהו בחלל ריק. הריאיון נערך יממה לאחר שפרסם ברשת X ביקורת על הניסיון של תומכי ראש הממשלה להשתמש בספרו החדש ובראיונותיו של ברט מקגורק, מבכירי הצוות האמריקני שעסק במגעים לשחרור החטופים, כהוכחה לכך שנתניהו צדק בדרך שבה ניהל את המלחמה בעזה.
לדברי גורדון, אף שמקגורק מציג עדות חשובה של מי שהיה מעורב מקרוב במאמצים הדיפלומטיים, אין פירוש הדבר שגרסתו היא הסיפור המלא, או שהיא משקפת את עמדותיהם של יתר בכירי ממשל ביידן.
“רוב עמיתיי לשעבר חושבים שהנשיא ביידן היה צריך להפעיל לחץ רב יותר על ישראל כדי שתנהל את המלחמה אחרת ותסיים אותה מוקדם יותר”, כתב גורדון בפוסט שעורר את הדיון. לדבריו, מעטים מהם סבורים שהטעות הגדולה ביותר של ביידן הייתה יצירת פערים פומביים מול ישראל.
בשיחה עם וואלה הסביר מדוע החליט להיכנס כעת לוויכוח על אירועי המלחמה. “אני מבין שהכול טעון, שזה נושא רגיש וחשוב”, אמר. “וזו בדיוק הסיבה שחשבתי שחשוב שאשמיע את נקודת המבט שלי”.
הוא מבקש להציג תמונה מורכבת יותר של ההתנהלות מאחורי הקלעים, ובמיוחד של הניסיון להגיע לעסקת חטופים בקיץ 2024. במרכז גרסתו עומדת שיחת טלפון אחת, שבה, לדבריו, התברר לאמריקנים שהתקווה לפריצת דרך נוספת עומדת להיתקל במכשול.
השיחה ב-4 ביולי: “הבנתי שאנחנו לא שומעים ‘כן’, אלא משהו קרוב יותר ל’לא’”
ב-4 ביולי 2024 התקשר הנשיא ג’ו ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו. על פי גורדון, בצד האמריקני האמינו שנוצרה הזדמנות ממשית להתקדם לעסקת חטופים, לאחר שחמאס ויתר על אחת מדרישותיו המרכזיות. כדי להבין את משמעות השיחה, גורדון חוזר לסוף מאי 2024. לדבריו, במשך חודשים התעקש חמאס שישראל תתחייב להפסקת אש קבועה עוד לפני שחרור החטופים, בעוד ישראל סירבה להתחייב לכך.
לקראת סוף מאי הסכימה ישראל, לדבריו, לנוסחה מדורגת שתאפשר הפסקת אש בשלב ראשון, מבלי שתידרש להתחייב מראש להפסקת אש קבועה. כל עוד יתנהל משא ומתן בתום לב על ההסדרים הסופיים, תישמר רגיעה בת-קיימא. זו הייתה המסגרת שהציג ביידן בפומבי ב-31 במאי.
בתחילת יולי, לאחר שבועות של המתנה לתשובת חמאס, הגיע שינוי משמעותי: “חמאס הסכים סוף סוף, באופן עקרוני, למסגרת, לרבות ויתור על הדרישה שלו שהפסקת אש קבועה תוסכם מראש”, סיפר גורדון. “מבחינתנו זה הרגיש כמו צעד משמעותי קדימה. אף אחד לא היה נאיבי וחשב שזה לא יהיה קשה”.
עם ההתפתחות הזאת התקשר ביידן לנתניהו כדי לדחוק בו להתקדם להסכם: “התוכנית הייתה באמת להפציר בו לקחת את העסקה”, שחזר גורדון. “החטופים סבלו יותר מדי זמן, היה יותר מדי הרס קטסטרופלי, יותר מדי אובדן של חיי פלסטינים, והתנאים ההומניטריים היו מחרידים”.
אלא שהתגובה הישראלית אכזבה את הצד האמריקני: “היינו די מבואסים לשמוע את נתניהו אומר, למעשה: ‘בסדר, אני שומע אותך, ג’ו, אבל הנה כל הדברים שצריכים לקרות כדי שזה יעבוד’”, סיפר גורדון. לדבריו, נתניהו החל למנות את התנאים בטלפון. “יכולתי להבין כבר באותו רגע שאנחנו לא שומעים ‘כן’, או אפילו ‘כן, אני יכול לעבוד עם זה’, אלא משהו שקרוב יותר ל’לא’”.
בשבועות שלאחר השיחה, לדבריו, נתניהו המשיך להציג מה שכינה “הבהרות” לעמדה הישראלית - שלמעשה הוסיפו תנאים למתווה המקורי.
ציר פילדלפי, גלנט והשאלה הפוליטית
אחד התנאים המרכזיים היה הדרישה להותיר כוחות ישראליים לאורך כל ציר פילדלפי, בגבול רצועת עזה עם מצרים. גורדון מדגיש כי ישראל כלל לא החזיקה בשליטה מלאה על הציר כאשר הוצגו ההצעות הראשונות לעסקה. “במובן הזה, זה באמת היה תנאי חדש”, אמר.
לדבריו, נתניהו התעקש על הדרישה גם לנוכח התנגדויות של בכירים ישראלים, ובהם שר הביטחון דאז יואב גלנט, שסבר כי השליטה בציר אינה הכרחית מבחינה צבאית וכי ההתעקשות עליה עלולה לסכל את ההסכם.
מחלוקת נוספת עסקה בדרישה הישראלית למנגנון שיבדוק פלסטינים המבקשים לשוב לצפון הרצועה, דבר שהיה מחייב המשך נוכחות של כוחות ישראליים במרכז עזה.
בציוץ שפרסם קודם לכן טען גורדון כי התנאים הללו עיכבו את העסקה במשך שישה חודשים נוספים, שבמהלכם נהרגו, לדבריו, קרוב ל-9,000 פלסטינים נוספים ומתו חטופים ישראלים נוספים, ובהם ששת החטופים שחמאס הוציא להורג באוגוסט. שני התנאים, הדגיש, הוסרו בסופו של דבר מההסכם שהושג בינואר 2025.
כשנשאל במפורש אם הוא סבור שנתניהו בחר לעכב את העסקה כדי לשמור על הקואליציה שלו, גורדון נזהר שלא לקבוע קביעה נחרצת: “אני לא יכול לדבר על המניעים שלו או לשער לגביהם”, אמר. “היו הרבה דיבורים על כך שהוא חשש לאבד את הקואליציה אם יתפשר בנושאים מסוימים”.
לדבריו, ייתכן שנתניהו באמת האמין שהנוכחות בציר פילדלפי חיונית מבחינה צבאית. עם זאת, הוסיף: “נראה היה גם שהמשך קיומה של הקואליציה שלו היה תלוי בדחיית ההצעה הזאת. אז אתה יכול להסיק את המסקנות שלך”. גורדון הדגיש כי לא ניתן לדעת בוודאות אם גמישות רבה יותר מצד נתניהו הייתה מביאה לעסקה כבר בקיץ 2024.
“אבל אנחנו כן יודעים שההתעקשות על העמדות האלה, שהתיישבו עם האינטרסים הפוליטיים שלו, ובהחלט התיישבו עם הדגש שלו על הצורך ב’ניצחון מוחלט’, הפכה כל עסקה באותה עת לבלתי אפשרית”, אמר.
האזהרה לישראל: “הגבלת מכירת נשק הפכה לעמדה מרכזית אצל הדמוקרטים אבל לא רק שם”
מבחינת גורדון, אחת ההשלכות המשמעותיות של המלחמה אינה רק המשבר בין נתניהו לממשל ביידן, אלא השינוי ביחסם של פוליטיקאים אמריקנים ושל הציבור האמריקני כולו לישראל.
לדבריו, רעיונות שבעבר נחשבו קיצוניים או שוליים בדיון על הסיוע הביטחוני לישראל נהפכו למקובלים בתוך המפלגה הדמוקרטית. “הגבלת מכירת נשק הפכה מעמדת שוליים לעמדה מרכזית במפלגה הדמוקרטית”, אמר.
הוא הצביע על תמיכתם של סנאטורים דמוקרטים רבים בצעדים שנועדו להתנות סיוע אמריקני לישראל, לרבות יוזמות הקשורות לתוכנית הבנייה באזור E1.
ולמרות שהשינוי בולט במיוחד בקרב הדמוקרטים, גורדון מדגיש כי אין מדובר בתופעה המוגבלת למפלגה אחת: “אני יודע שאנשים מתמקדים בעיקר בדמוקרטים, וזה נכון שיש ביקורת חריפה יותר על ישראל בקרב דמוקרטים, אבל זה קיים בשתי המפלגות”, אמר.
לדבריו, ממשלה ישראלית חדשה ושינוי במדיניות עשויים לסייע בשיקום היחסים, אך לא מדובר במהלך שיתרחש באופן אוטומטי: “עם עבודה משני הצדדים, אולי אפשר יהיה לתקן את זה”, אמר. “אבל אני לא חושב שמישהו צריך להמעיט בגודל האתגר”.
האם ביידן היה צריך לעצור את הנשק לישראל?
לצד הביקורת על נתניהו, גורדון אינו פוטר גם את הממשל שבו שירת מאחריות. כשנשאל אילו צעדים היה על ביידן לנקוט, הבהיר כי הפעלת לחץ על ישראל אינה מחייבת בהכרח אמברגו נשק מוחלט: “היה לנו כבוד גדול לצורך של ישראל להגן על עצמה מפני חיזבאללה ואיראן”, אמר. “הסיכון של מתקפה איראנית היה אמיתי, וכך גם המציאות של המתקפה האיראנית בטילים בליסטיים ובכטב”מים באפריל”.
עם זאת, לדבריו, בין הימנעות מהפעלת לחץ לבין עצירת כל הסיוע הביטחוני קיימות אפשרויות רבות: “זה מתחיל בלחץ דיפלומטי, בלקרוא לישראל לקבל את ההסכמים האלה. אפשר לנקוט צעדים דיפלומטיים באו”ם ובמקומות אחרים, וכן, אפשר להתחיל להתנות אספקת נשק”, אמר.
גורדון ציין את עיכוב משלוחי פצצות ה-2,000 פאונד לישראל כדוגמה לצעד שממחיש את רצינות עמדתה של וושינגטון. אחת הדוגמאות הבולטות מבחינתו היא שיחת ביידן-נתניהו לאחר התקיפה שבה נהרגו עובדי ארגון הסיוע ״World Central Kitchen״.
“ביידן התקשר לנתניהו ופשוט הניח את הדברים על השולחן”, סיפר. לדבריו, הנשיא האמריקני דרש צעדים הומניטריים מיידיים והבהיר שאם לא יבוצעו, מדיניות ארצות הברית תשתנה. “ישראל אכן עשתה זאת ופתחה מעברים נוספים”, אמר גורדון. “זו הייתה דוגמה לכך שלחץ אמריקני יכול לעבוד”.
לדבריו, גם הלחץ שהפעילו ברט מקגורק וסטיב וויטקוף לקראת ההסכם בינואר 2025 היה משמעותי בהשגת התוצאה (לאחר בחירת טראמפ ועד שהושבע, קרי תקופת המעבר).
לקראת הבחירות בישראל ובארה”ב: “איראן עלולה להתפרץ לפני שתקרוס”
בריאיון התייחס גורדון גם לשאלה שמעסיקה כעת את ישראל ואת ארצות הברית: האם אחת המדינות תחדש את המתקפות הנרחבות נגד איראן עוד לפני הבחירות בישראל ובחירות האמצע בארצות הברית. גורדון סירב לספק תחזית נחרצת, אך הזהיר מפני מצב שבו שני הצדדים משוכנעים שהזמן פועל לטובתם.
“ארצות הברית חושבת שהמצור עובד, שהוא לוחץ את איראן ואת הכלכלה שלה”, אמר. “אבל איראן מרגישה שבחירות האמצע מתקרבות, ושהלחץ על הכלכלה האמריקנית אומר שהיא יכולה להחזיק מעמד יותר זמן”. לדבריו, זוהי הסיבה המרכזית לקיפאון הנוכחי, אלא שהוא עלול להיות מסוכן במיוחד: “זהו קיפאון מסוכן ותנודתי”, אמר.
גורדון חושש כי הלחץ על איראן עלול לגרום לה או לשלוחיה לבצע פעולות שיחוללו הסלמה נוספת, עוד לפני שטהרן תיכנע לדרישות האמריקניות. “אחד החששות שלי הוא שלפני שאיראן תקרוס, שזה למעשה היעד של מדיניות הלחץ המקסימלי - שהיא תיכנע או תקרוס - היא תתפרץ”.
הוא הזכיר את התקיפות האחרונות של החות’ים נגד ריאד ואת הפגיעה בצינור הנפט East-West כדוגמאות לאופן שבו הסלמה אזורית יכולה לצאת משליטה.
גורדון הוסיף הערכה מעניינת בנוגע להתנהלותו של טראמפ בחודשים האחרונים. “בכל פעם שטראמפ איים בחידוש הפעולה הצבאית ושקל אותה במהלך החודשים האחרונים, הוא נסוג משום שהבין שההשלכות עלולות להיות הרסניות”, אמר. “אני לא יודע אם זה יימשך”, הדגיש. “אבל אני חושב שכדאי לזכור את זה”.
לדבריו, המלחמה כבר המחישה במשך שישה חודשים את ההשלכות הבלתי צפויות של ההסלמה. “אם ישראל או ארצות הברית יחליטו לחדש הסלמה משמעותית, מסיבות הקשורות לבחירות בישראל או אצלנו, אני חושש שנראה עוד יותר מההשלכות הטרגיות והבלתי צפויות שכבר ראינו”.
הביקורת על טראמפ: “שנה שלמה הלכה לאיבוד”
לקראת סיום השיחה הפנה גורדון את הביקורת לממשל טראמפ ולטיפולו במלחמה בעזה במהלך שנתו הראשונה. לדבריו, ההסכם שהושג בינואר 2025 יצר הזדמנות להחזיר את כל החטופים, לבסס הפסקת אש, להקים שלטון חלופי ברצועה ולהתחיל בשיקום עבור הפלסטינים. אלא שלטענתו, ההזדמנות הוחמצה. “במקום זאת, ישראל הפרה את הפסקת האש במרץ, וטראמפ לא עשה דבר בעניין מבחינת הפעלת לחץ”, אמר.
גורדון טען כי לאחר מכן הוטל על הרצועה מצור מוחלט שנמשך כחודשיים וכלל מזון, מים ותרופות, והחמיר באופן דרמטי את המצב ההומניטרי. לדבריו, רק לאחר התקיפה הישראלית בדוחא החל טראמפ להפעיל לחץ משמעותי לקידום הפסקת אש נוספת. “טראמפ לפעמים מקבל קרדיט על כך שהשיג את הפסקת האש ואת תוכנית 20 הנקודות, ותנו לו קרדיט על זה, בסדר”, אמר גורדון. “ברור שזה דבר טוב שהושגה הפסקת אש ושיש מסלול קדימה בעזה”.
אלא שלדבריו, אין להתעלם מהדרך שהובילה להסכם: “אנשים לא צריכים לשכוח שזה לקח שנה, כולל העלמת עין ממצור מוחלט על עזה שהחמיר מאוד את המצב ההומניטרי, ואז קיץ שלם לפני שהוא קיבל מוטיבציה לפעול - ורק לאחר שישראל תקפה בדוחא”.
מבחינת גורדון, הביקורת שלו על התנהלות הממשלים האמריקניים ועל ממשלת נתניהו היא חלק מאותה תמונה רחבה: מלחמה שהיה קשה למצוא לה פתרון, אך גם שורת הזדמנויות שלדעתו הוחמצו. כעת, הוא אומר, ישראל ניצבת בפני אתגר שעשוי להיות קשה לא פחות מסיום המלחמה עצמה - שיקום האמון שלה בקרב הציבור האמריקני: “עם עבודה משני הצדדים אולי אפשר יהיה לתקן את זה”, אמר. “אבל תהיה הרבה מאוד עבודה".