המלחמה בתימן: מבנה דו-קומתי - הקרב המקומי שמשרת גם את איראן

ההערכות מגיעות לכחצי מיליון לוחמים במסגרות האנטי-חות'יות, אך אין מדובר בצבא אחד. יש להם פטרונים שונים, תפיסות שונות לגבי עתידה של תימן ולעיתים גם חשבונות ישנים זה עם זה.

בבאב אל-מנדב התברר המחיר. כוחות הממשלה ובעלי בריתה קרסו במהירות. יותר מ־15 חטיבות וכ־30 אלף לוחמים נסוגו במהלך המערכה, והחות'ים השתלטו על מוח'א, על אזורים לאורך החוף ועל האי מאיון, פרים, היושב בתוך המצר עצמו. במהלך הנסיגה אף נותר מאחור נשק אמריקני וסעודי.

הסיבות עדיין נחקרות, ויש גם טענות לבגידה ולשוחד שלא הוכחו, אבל התמונה המבצעית ברורה: מחנה אנטי-חות'י מפוצל פגש כוח בעל פיקוד ומטרה מלוכדים בהרבה.

איראן אינה צריכה להורות לחות'ים כיצד לנהל כל קרב כדי ליהנות מן התוצאה. משמרות המהפכה מאיימים כעת כי בעימות הבא הם "ישנו את גיאוגרפיית המלחמה", יכניסו יכולות חדשות וישנו את רשימת המטרות.

הביטוי הזה מקבל משמעות כאשר מביטים במפה. במזרח נמצא הורמוז. במערב נמצא באב אל-מנדב. בין שניהם יושבת סעודיה. החות'ים פועלים מתוך ההיגיון התימני שלהם, אבל הישגם מעניק לטהרן בדיוק את מה שהיא מבקשת: אפשרות להרחיב את מחיר העימות מעבר לגבולות איראן.

מכאן הדילמה האמריקנית. טראמפ כבר ניסה פעם לפתור אותה באמצעות הפרדה. במאי 2025 הגיע ממשלו להבנה עם החות'ים: הם לא יתקפו את ארצות הברית ואת ספינותיה, וארצות הברית תחדל מתקיפותיה. ישראל לא נכללה בהסדר, והחות'ים הבהירו אז שהמערכה נגדה יכולה להימשך.

עכשיו חוזר אותו פיתוי מול סעודיה. טראמפ שקל בסוף השבוע תקיפה בחות'ים, לפי הדיווחים עד שלב מתקדם מאוד, וביטל אותה ברגע האחרון. במקביל מתקיימים מגעים אמריקניים עם החות'ים בעומאן.

אלא שהפעם הבעיה גדולה יותר. כל הסדר נפרד עם החות'ים אינו רק הסדר ביטחוני. הוא עלול להפוך בפועל למטבע של לגיטימציה. אם וושינגטון מקבלת מהם התחייבות לגבי מי רשאי לשוט בבאב אל-מנדב ומי לא, היא אינה מכירה בהם רשמית כממשלת תימן, אבל היא מתייחסת אליהם כאל מי שמסוגל לקבוע את כללי המשחק באחד מנתיבי השיט החשובים בעולם.

קיבוע מצב כזה עלול לפתוח מחדש את מלוא חרצובות הסכסוך הסעודי-תימני. יש בו פאה אסטרטגית, משום שתימן חולשת על המבואות הדרומיים לים האדום; פאה דתית ועדתית, משום שהחות'ים צמחו מן הזיידיה השיעית מול ממלכה סעודית סונית; ופאה אנרגטית, משום שסעודיה זקוקה דווקא עכשיו לנתיב המערבי כאשר הורמוז נתון ללחץ.

החות'ים כבר הוכיחו שאינם חייבים לסגור את המצר. די ביכולתם להחליט מי עובר בו ובאיזה מחיר.

וזה המקום שבו ארצות הברית אינה יכולה לשחק רק כמדינה ולנשל את עצמה מתפקיד המעצמה. למדינה מותר לומר: הספינות שלי מוגנות, ולכן פתרתי את הבעיה שלי. מעצמה נבחנת גם בשאלה איזה סדר היא משאירה אחריה.

הסדר אמריקני שמגן על האינטרס האמריקני אך מותיר את בעלות בריתה להתמודד לבדן עם הכוח שאיתו נחתם ההסדר עשוי לחסוך מערכה בטווח הקצר, אך לייצר בעיה אסטרטגית גדולה יותר בטווח הארוך.

סעודיה כבר מרגישה זאת. ריאד מבקשת סיוע אמריקני, בריטי ואחר, ובריטניה הסכימה עתה לספק לתקופה מוגבלת תדלוק אווירי הגנתי. גם ישראל נכנסת מחדש לתמונה, משום שאיום חות'י בבאב אל-מנדב אינו עוד בעיה תימנית או סעודית בלבד. הוא נוגע לנתיבי השיט שלה, לאילת, למודיעין האזורי ולמערכה מול איראן.

וכאן שתי הקומות מתחברות. החות'ים מבקשים לנצח בתימן; איראן מבקשת לשנות באמצעותם את הגיאוגרפיה של המלחמה. אם המערכת הבינלאומית תכיר בפועל בשליטה החות'ית כדי לקנות לעצמה שקט, היא עלולה לגלות שלא סיימה מלחמה אחת אלא הכינה את הקרקע לבאה.