זה היה השבוע בו הפוליטיקאים יצאו מהמשרדים, מהאולפנים ומהסרטונים הערוכים אל הדבר האמיתי - השטח. נתניהו עזב את משרד ראש הממשלה והגיע לאור יהודה, קריית מלאכי, גדרה וערים נוספות. עופר וינטר נסע עד אילת, סמוטריץ' חרש את ההתיישבות, איזנקוט נדד בין הצפון לדרום, ובנט יצא לחבק אנשים ולנסוע ברכבת הקלה.
ליציאה לשטח יש כמובן חשיבות אלקטורלית. לוחצים ידיים, מצטלמים, מחבקים פעילים ומנסים לשכנע את מי שעוד אפשר לשכנע. בליכוד, למשל, המאמץ מתמקד בעיקר בהעלאת אחוזי ההצבעה של הבייס. אבל לסיורי השטח יש ערך נוסף: הם מאפשרים לראות את הפוליטיקאים בלי פילטרים. את שפת הגוף, את האינטראקציה עם הקהל, את האנרגיה, ובעיקר את הפער העצום בין המציאות לקמפיינים.
הפער המעניין ביותר השבוע היה בין שני מופעים פוליטיים שונים לחלוטין. מצד אחד נפתלי בנט ויאיר לפיד - מהצד השני גדי איזנקוט.
בנט ולפיד: כוכבי רוק פוליטיים
נתחיל בבנט ולפיד. השבוע, תל אביב, אולם התיאטרון באקספו. "הבנט ולפיד שואו". הכול מתוקתק. חבורת מעודדים בתלבושת אחידה, דגלים, תופים, מוזיקה, תאורה, לוח זמנים מדויק. שום דבר לא מקרי.
בנט עולה ראשון. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, מתי לעצור, מתי להרים את הקול ומתי לחכות למחיאות הכפיים. הפרומפטר עובד, המסרים קצרים, המשפטים חדים. השתמטות, חרדים, מילואים - רצף אמירות שהקהל מזדהה איתן כמעט אוטומטית. משפט, מחיאות כפיים. עוד משפט, עוד מחיאות כפיים. הקהל מקבל בדיוק את מה שבא לשמוע.
בנט יורד, לפיד עולה. הוא יודע את העבודה. שנים של טלוויזיה, הופעות מול קהל ונאומים פוליטיים עשו את שלהן. הוא שולט בבמה, בקצב, בפאנצ'ים. קצת על נתניהו, קצת על גולדקנופף, קצת על התקשורת. עוד משפט מחץ, עוד תשואות. הכול זורם, מהיר, מחשמל.
אבל השיא מגיע דווקא כששניהם עולים יחד לבמה. לפיד מתיישב בתפקיד המנחה, בנט לצדו, והמיקרופון מתחיל לעבור בקהל. כאן כבר מדובר במופע בפני עצמו. השניים מפלרטטים עם הקהל, מחליפים עקיצות אלגנטיות, צוחקים, משלימים זה לזה משפטים ומפגינים דינמיקה של צמד שמכיר היטב את העבודה.
גם כשהשאלות פחות נוחות, על היעדר הסכין בין השיניים, על מצביעים שמבקשים מלחמה פוליטית אגרסיבית יותר, על הטענות שהם מדברים רק אל המשוכנעים, השניים יודעים לייצר תשובות קצרות, שנונות ומדויקות לקהל שלהם. אלה רוק סטארס פוליטיים. מופע מהודק, מקצועי, כמעט נטול רגעים מתים. שעתיים חולפות בלי שמרגישים.
איזנקוט: נאום ארוך, בינוני ומונוטוני
ואז מגיעים לגדי איזנקוט.
מופע אחר לגמרי. קיבוץ נצר סרני. ריח של רפת ופרות באוויר. אולם כדורסל ישן, כמה דגלים, במה צנועה. אין תאורה מיוחדת, אין להקת מעודדים, אין תופים ואין תחושה שעוד רגע ייכנס לכאן כוכב רוק. שיא הפירוטכניקה הוא רפי גינת וקולו המפורסם שצועק "נאמבררר וואןןןן, גדי איזנקוט!".
איזנקוט נעמד על הבמה ומתחיל לדבר. עשרים דקות ארוכות של נאום. צוק איתן, מכת ברק, יהודה ושומרון, אירועים ביטחוניים, עקרונות מדיניים, ביקורת על נתניהו שכבר נשמעה באותו יום כמעט בכל תחנת רדיו אפשרית.
קצב הדיבור מונוטוני. הטון כמעט אינו משתנה. אין משפטים שנועדו להפוך לסרטוני טיקטוק, אין פאנצ'ים שמקפיצים את האולם, אין רגע שבו נדמה שהגג עומד להתרומם.
איזנקוט אינו נואם כריזמטי במיוחד. לעיתים הוא אפילו נואם בינוני ומטה. הוא חוזר על אותם מסרים, מתעכב על פרטים, מאריך בהסברים וממעט לייצר רגעים זכירים. גם כשהוא מגיע לנושאים הכלכליים, במקום סיסמה חדה או הבטחה שתייצר כותרת. הסלבס המשפיענים של איזנקוט שמוזכרים בנאום הם קרנית פלוג, טרכנברג ואורית פרקש הכהן.
הכנס של איזנקוט משעמם. ובכל זאת, האולם מלא. זו החידה הגדולה של מערכת הבחירות הזאת. איך יכול להיות שבמערכת בחירות כל כך יצרית, רועשת, עצבנית ועמוסה בפירוטכניקה, סרטוני AI, מסרים מתוחכמים ומלחמות רשת, דווקא האיש שלא מספק כמעט אף אחד מהדברים האלה מצליח להתייצב, לפי הסקרים, באזור של 20 עד 25 מנדטים? בין 800 ל-950 אלף איש מתכוונים להצביע לו.
האם מדובר בכריזמה מסוג אחר? האם זו תדמיתו הביטחונית? האם המצביעים מחפשים דמות ממלכתית יותר? או שאולי דווקא מה שנראה כמו החיסרון הגדול של איזנקוט הוא היתרון המרכזי שלו? אולי השעמום הוא לא התקלה בקמפיין של איזנקוט - אולי השעמום הוא הקמפיין.
צריך להבין: במטה של איזנקוט יושבים אנשים שמבינים דבר או שניים בפוליטיקה. הם יודעים לייצר סרטונים, יודעים לחדד מסרים, יודעים מה עובד ברשתות החברתיות. הקמפיין עבר התאמות, שינויים ודיוקים. אבל דבר אחד כמעט לא השתנה: גדי איזנקוט עצמו. הוא עדיין מדבר באותו קצב. עדיין מאריך. עדיין מסביר. עדיין נראה לעיתים כמו רמטכ"ל שמציג סקירה ביטחונית לחברי ועדת החוץ והביטחון ולא כמו פוליטיקאי שנלחם על ראשות הממשלה.
וייתכן שזה בדיוק העניין. אחרי שנים של סערות, כותרות בלתי פוסקות, משברים קואליציוניים, עימותים, הצהרות דרמטיות ומערכת פוליטית שחיה על קצה העצבים, אפשר להעלות השערה שחלק מהציבור פשוט מחפש את ההפך. לא עוד כותרת כל שעתיים. לא עוד משבר חדש בכל בוקר. לא עוד פוליטיקאי שמספק הצגה יומית. לא עוד מסיבת עיתונאים שבה הכול גורלי, היסטורי וחסר תקדים - אלא מישהו שידבר לאט, שיתייעץ עם אנשי מקצוע, שיסביר יותר מדי, שלא יצחיק במיוחד ושאולי אפילו יגרום לציבור להפסיק להתעניין בפוליטיקה בכל שעה עגולה.
בעוד בנט ולפיד מנסים להוכיח לקהל שהם יודעים להילחם, איזנקוט מציג משהו אחר לגמרי. הוא לא מנסה להיות האיש הכי מלהיב בחדר. הוא מבקש להיתפס כאיש שלא צריך להלהיב. הפרדוקס הפוליטי מרתק. דווקא האיש שהכי פחות מתאים לעידן הטיקטוק, הקצב המהיר והמסרים של שש שניות, מצליח להיות אחת הדמויות המרכזיות במאבק על הבכורה.
מערכת הבחירות נכנסת לישורת האחרונה. 11 יום לוהטים. הקרב בין בנט ולפיד ואיזנקוט הוא דרמטי. המפלגה הגדולה תקבל לגיטימציה לקחת את ההובלה ולהכריע מי יהיה ראש הממשלה. האם השואו של בנט ולפיד ינצח או דווקא האיש שמסרב להדליק את האור מצא לעצמו קהל? בעוד 11 יום נדע.