עשרות נציגים קמו ממקומם ויצאו ממליאת האו"ם ברגע שבו עלה בנימין נתניהו אל הדוכן. המהלך היה מתואם לפחות בחלקו, ונועד לייצר תמונה ברורה שלפיו נתניהו מבודד, ישראל מוקעת, והעולם אינו מוכן עוד להקשיב לה. אלא שכאן בדיוק נכנס לפעולה אחד המנגנונים המרתקים ביותר של עידן התקשורת והרשתות - אפקט סטרייסנד. ככל שאתה מנסה להסתיר, להשתיק או להחרים מסר מסוים, כך אתה עלול להפוך אותו למסקרן, מדובר ונצפה יותר.
המונח נולד ב-2003, כאשר ברברה סטרייסנד ניסתה להסיר מן האינטרנט צילום אווירי של ביתה במאליבו. עד שהגישה תביעה כמעט איש לא התעניין בצילום. עצם הניסיון להעלים אותו הפך אותו לסיפור תקשורתי, ומאות אלפי אנשים ביקשו לראות דווקא את התמונה שאסור היה לראות. מאז חזר האפקט הזה שוב ושוב. כאשר היחצנית של ביונסה ביקשה להסיר מהרשת תמונות לא מחמיאות מהופעת הסופרבול שלה, התמונות הפכו מיד לממים ויראליים. כאשר חברת Trafigura ניסתה למנוע בבריטניה פרסום של חומר הנוגע לפרשת פסולת רעילה, עצם הניסיון להשתיק את הסיפור עורר סערה ציבורית, דיון בפרלמנט וחשיפה רחבה בהרבה.
וזה בדיוק המנגנון שפעל גם באו"ם בכל הנוגע לנאום נתניהו. אילו היו הנציגים יושבים בשקט, היה נאום נתניהו עוד אחד מעשרות נאומי המנהיגים בעצרת. ברגע שקמו ויצאו בצורה מופגנת, הם העניקו לנאום עלילה. פתאום השאלה כבר לא הייתה רק מה נתניהו אומר, אלא מדוע אנשים מסוימים אינם מוכנים אפילו לשמוע אותו. ברגע שהמסר הוא "אנחנו לא מוכנים להקשיב", הדבר מוביל ליצירת תגובה כמעט אינסטינקטיבית אצל הקהל האחר: אז מה הוא אמר שגורם להם לקום ולצאת? וכך מי שביקש להחרים את הנאום, הפך למעשה למפרסם שלו.
באשר לנתוני צפייה ישירה, נרשמו 14.2 מיליון צפיות מאומתות בנאום במלואו, ומספר שיא צפה בו עד סופו. ההשוואה לנאומי מנהיגים אחרים שעומדים במוקד השיח הגלובלי היא מעניינת. נאום זלנסקי זכה ל-2.6 מיליון צפיות (בהשוואה ל-14.2 של נתניהו), נאום טראמפ ל-1.1 מיליון צפיות, ונאום ארדואן ל-0.7 מיליון צפיות. היציאה המבוימת מהמליאה בפתח דבריו של נתניהו, היתה המפרסם החזק ביותר שלו.
אבל הסיפור הזה עמוק יותר מאפקט תקשורתי. הוא נוגע למאבק רחב יותר על השאלה מי מחזיק כיום בבהירות המוסרית במערב. ישראל ממלאת בשנים האחרונות תפקיד הולך וגובר של מנהיגה מוסרית בעולם מבולבל. היא עומדת מול טרור איסלאמיסטי, מול איראן ומול ארגוני טרור שמקדשים מוות, ובמקביל נאלצת להסביר שוב ושוב לעולם המערבי מדוע למדינה יש זכות להגן על אזרחיה, מדוע יש הבדל מוסרי בין רוצח לבין מי שנלחם ברוצח, ומדוע עצם קיומו של כוח אינו הופך את בעל הכוח לאשם.
מלאני פיליפס, שבשנות השמונים היתה עיתונאית יהודיה שמאלית בעיתון הגרדיאן הבריטי, גילתה אז את ההטיה של התקשורת כנגד ישראל. עם השנים היא הבינה שהמשבר של המערב איננו רק פוליטי או כלכלי, אלא קודם כול רוחני ותרבותי. שהמערב איבד קשר עם השורשים שעליהם נבנתה הציוויליזציה שלו - ובמיוחד עם השורש היהודי. קדושת חיי האדם, האחריות האישית, הצדק, החירות, ערך המשפחה והאמונה בכך שלחיים יש משמעות מוסרית אינם מובנים מאליהם. פיליפס מזכירה פעם אחר פעם שחלק גדול מן התשתית הערכית של המערב צמח מן התנ"ך העברי, וכי בלי החיבור הזה המערב מאבד בהדרגה את יכולתו להבחין בין טוב לרע.
במובן הזה, ישראל אינה רק מדינה שנלחמת על קיומה. היא גם מעמידה את המערב מול שאלות שהוא ניסה במשך שנים להדחיק. האם מותר לאומה להגן על עצמה? האם יש עדיין משמעות לריבונות, למשפחה, לזהות לאומית, לאחריות ולניצחון על הרוע? או שכל הבחנה מוסרית מתמוססת אל תוך עולם של יחסיות, אשמה ופחד מעצם השימוש בכוח?
וכך התנהלות שונאי ישראל מול נאום נתניהו יצרו אירוניה גדולה. כי מי שקם ויצא מן האולם ביקש לומר שהמסר אינו ראוי להישמע, אבל בפועל הוא הפך אותו למסקרן יותר. ומי שביקש להשתיק את ישראל, רק חיזק את השאלה שהיא מציבה בפני המערב.
שונאי ישראל יצאו מן האולם כדי להראות שלישראל אין עוד קהל. אבל לפעמים אולם ריק הוא דווקא המגבר החזק ביותר. כי ככל שניסו להשתיק את ישראל, כך הכריחו את העולם להקשיב לה.