שני אירועים בסוף השבוע מספרים סיפור גדול הרבה יותר מן האירועים עצמם. הראשון הוא פגישת ראשי "גוש השינוי" בביתו של יאיר לפיד, בהשתתפות בנט, איזנקוט, ליברמן וגולן. השני הוא מופע הצרחות של בן כספית מול אלי גולדשמידט ב"פגוש את העיתונות".
פעם לשמאל הישראלי הייתה אידיאולוגיה. מפא"י בנתה מדינה, ההסתדרות בנתה חברת עובדים, תנועת העבודה חיברה בין ציונות לסוציאליזם, ואחר כך מחנה השלום הציע חזון ברור של שטחים תמורת שלום ושתי מדינות לשני העמים. אפשר להסכים או להתווכח עם החזון הזה, אבל אין ספק שבעבר היה לו כיוון ברור במענה לשאלה לאן הוא רוצה לקחת את המדינה.
אבל כיום התשובה הרבה פחות ברורה. וזו איננה תופעה ישראלית בלבד. אחד השינויים הגדולים בפוליטיקה המערבית בחמישים השנים האחרונות הוא השינוי הסוציולוגי של השמאל. מחקר רחב של תומא פיקטי ועמיתיו, המבוסס על יותר מ-300 מערכות בחירות ב-21 דמוקרטיות מערביות, הראה שבעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה השמאל היה מזוהה בעיקר עם בעלי הכנסה והשכלה נמוכות. בהדרגה התהפך ציר ההשכלה: השמאל נעשה חזק יותר בקרב בעלי השכלה גבוהה, בעוד שחלקים ממעמד העובדים עברו ימינה. החוקרים כינו זאת, בפרובוקציה מכוונת, "השמאל הברהמיני".
סקר קבע כי רק 16% מהיהודים בישראל מאמינים בחזון שתי המדינות
השמאל כיום בעולם הוא שילוב בין אליטות משכילות שצריכות לעשות "איתות סגולה" (virtue signaling) כדי להראות שהם ב"שמאל" לבין מיעוטים אתניים ומגדריים. וכך השמאל הסוציאליסטי התרחק מעובדי הצווארון הכחול לא רק בארצות הברית ובאירופה, אלא גם בישראל. כי העשירים בישראל מצביעים לשמאל, והשכבות החלשות לימין. בהתאם, מחקרים מצאו ירידה בתמיכה במפלגות סוציאל-דמוקרטיות ברחבי אירופה ופער הולך וגובר בין חלק מהאליטות העירוניות והמשכילות לבין בסיסי התמיכה המסורתיים שלהן.
חלק מהשמאל האירופי הבין את הבעיה. הסוציאל-דמוקרטים בדנמרק, למשל, ניסו לשלב מדינת רווחה נדיבה עם קו קשוח בהרבה בנושא ההגירה, דווקא כדי לגשר על הפער שבין הבוחרים החדשים, המשכילים והליברליים, לבין מעמד העובדים המסורתי.
ובישראל? השמאל איבד תחילה את הסוציאליזם, ואחר כך נפגעה אנושות גם פרדיגמת השלום – לאחר כשלון אוסלו, ההתנתקות ובוודאי שלאחר השבעה באוקטבר. בסקר Pew שנערך באביב 2026 רק 16% מהיהודים בישראל אמרו שהם מאמינים שישראל ומדינה פלשתינית יכולות להתקיים זו לצד זו בשלום, לעומת 64% שאמרו שהדבר אינו אפשרי. אפשר עדיין לתמוך במדינה פלשתינית, כמובן, אבל קשה לבנות כיום על הרעיון הזה תנועת המונים ישראלית כפי שניתן היה לעשות בשנות התשעים.
מסמך התיאום של ראשי גוש השינוי - אינו מהווה תיאום אידיאולוגי
הפגישה אצל לפיד מעוררת את השאלה מה נשאר מכל זה עבור השמאל הישראלי. בנט, גולן, ליברמן, לפיד ואיזנקוט מגיעים ממסורות פוליטיות שונות מאוד. בתום הפגישה הם פרסמו מסמך משותף, והתחייבו לפעול יחד ולהפסיק לתקוף זה את זה. זה אכן הגיוני מבחינה אלקטורלית, אבל צריך להבין שמסמך תיאום איננו תפיסת עולם.
גם סוגיית הגיוס ממחישה את הבעיה. קל מאוד לצעוק "שוויון בנטל". קשה הרבה יותר לייצר אותו. המתווה שנדון בכנסת כולל יעדים מדורגים וסנקציות, ובשנה החמישית קובע רף מינימלי של 50% ממחזור בוגרי מוסדות החינוך החרדיים. אפשר בהחלט לטעון, כפי שטען גם בנק ישראל, שהיעדים נמוכים מדי ושאינם מספקים את צורכי הצבא. אבל מי שמציג את הסוגיה כאילו קיימת איזו נוסחת קסם שמחר בבוקר מגייסת את כל הצעירים החרדים פשוט איננו מתמודד עם המציאות.
בואו נעבור למופע האימים של בן כספית ב"פגוש את העיתונות". כספית, שמסר למשטרה את המידע הראשוני בנוגע למתנות שהפך לחלק מחומרי החקירה בתיק 1000, ישב מול גולדשמידט, איש מפלגת העבודה לשעבר, שעבר לליכוד, והוויכוח הפך בתוך דקות לצרחות ולאובדן עשתונות מצידו של כספית, כשקצף בלתי נשלט יצא לו מהפה.
אפשר לחשוב מה שרוצים על גולדשמידט ועל המהפך הפוליטי שעבר, אבל דווקא הצרחות של כספית מעניינות. מפני שכאשר פוליטיקה חדלה להיות ויכוח בין שני חזונות ומתקרבת להיות מאבק קיומי בין שתי קבוצות, השיחה הופכת מהר מאוד מתוכן לזהות: איך יכולת לעבור אליהם? איך אינך מתבייש? מבלי להתייחס לטיעונים או למהות. הצרחות של כספית על גולדשמידט הן צרחות על מי שכספית תופס כ"בוגד" במחנה, כנגד מי שהבין את אובדן הדרך בשמאל והחליט לחצות קווים.
וזו הסכנה לכל מחנה פוליטי שמאבד את המצפן הרעיוני שלו. כי "לא נתניהו" יכול להיות יעד פוליטי, אבל הוא איננו תפיסת עולם. בסופו של יום, השאלה שהשמאל והמרכז הישראלי צריכים להשיב עליה איננה רק מי אסור שיהיה ראש הממשלה, אלא בעיקר איזו ישראל הם רוצים.
וזו תמצית הבעיה של השמאל: אובדן דרך אידיאולוגי ומעבר לשנאה כלפי הקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין הפוליטי בישראל: המזרחים המסורתיים ("ביביסטים"), הסרוגים, והחרדים. שנאה איננה אידיאולוגיה, אלא שהיא מדרון חלקלק שמעיד יותר מכל על אובדן הדרך האידיאולוגי של השמאל בישראל.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ -מכון המחקר של עם ישראל".