"לא ירחק היום ותוכל לחזות בביתך על מסך הטלוויזיה, כמו בכל מדינה מתקדמת, במאורעות ובאירועים החשובים בחיינו: מאבק הבחירות לכנסת, מצעד צה"ל, 'המכביה' או חידון התנ"ך". כך הבטיחה מודעה בעיתון באוקטובר 1965. בתוך מסך המקלט של חברת "נורמנדה-אמקור", שבלב הפרסומת, ניבטו דמויותיהם של דוד בן-גוריון ושל ראש הממשלה לוי אשכול. מערכת הבחירות לכנסת השישית עמדה אז בצל הקרב המר בין "הזקן", שהודח והקים את רפ"י, לבין מפא"י - שהייתה פעם מפעל חייו וכעת הונהגה בידי אשכול. באותו עיתון ממש, כמו באחרים, החלטתו של בית המשפט העליון לדחות את ערעור "רשימת הסוציאליסטים" נגד פסילתה נדחקה לעמודים האחוריים. איש לא שיער אז שפסק הדין הזה יהפוך לאבן דרך מעצבת במשפט ובדמוקרטיה הישראלית.
כמו בדמוקרטיות רבות, ובישראל אולי ביתר שאת, שאלה חוקתית ומוסרית עמוקה מלווה את המערכת הפוליטית מאז ועד היום: היכן עובר הקו האדום של המשחק הדמוקרטי, ועד כמה רשאית המדינה להגן על עצמה מפני המבקשים לפרקה מבפנים? המתח המתמיד בין זכות היסוד לבחור ולהיבחר לבין עיקרון "הדמוקרטיה המתגוננת" הוליד באותן בחירות תקדים משפטי היסטורי, שאת הדיו אנחנו שומעים עד עכשיו.
הפרשה הזו, שפתחה את הסאגה, מוכרת כ"פסק דין ירדור". תחילתה בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, לסרב לאשר את השתתפותה של "רשימת הסוציאליסטים". הסיבה: חמישה ממועמדיה היו חברים בארגון הערבי-לאומני "אל-ארד", שהוכרז קודם לכן כהתאחדות בלתי חוקית בשל שאיפתו לפגוע בשלמות המדינה ובקיומה. עורך הדין יעקב ירדור, איש לח"י לשעבר, ערער לבית המשפט העליון בשם הרשימה. טענתו נשענה על לשון החוק היבשה: בהיעדר הסמכה מפורשת, סמכות הוועדה מוגבלת לעניינים טכניים ופרוצדורליים בלבד, ופסילה אידיאולוגית-מהותית היא צעד בלתי חוקי. מנגד, היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב טען כי לכל מדינה קיימת זכות טבעית לפסול רשימה החותרת תחת עצם קיומה.
בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שניים מול אחד. השופטים שמעון אגרנט ויואל זוסמן גיבו את החלטת לנדוי, כשאגרנט מעגן את תפיסת "החוק הטבעי" ועיקרון "הדמוקרטיה המתגוננת" בקובעו כי שום משטר אינו מחויב לספק כלים חוקיים לחיסולו שלו. מנגד, השופט חיים כהן התעקש בדעת מיעוט ליברלית-פורמליסטית על עיקרון שלטון החוק: "אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק".