בנט נגד כולם, נתניהו נגד היורשים: על הקרבות הפוליטיים של השבוע

מגמת ה"הפוכה" החלה קרוב לבית: מיד אחרי שזוהה האומיקרון בסוף נובמבר, בנט רצה לסגור לגמרי את השמיים, אבל שר הבריאות ניצן הורוביץ התנגד, והוא הסתפק בהמלצה לציבור הנוסעים להימנע מנסיעות לחו"ל. כעבור חמישה ימים, רעייתו וילדיו המריאו לחופשה במלדיביים. הפוכה. באותו שבוע בנט והורוביץ ניסו להפעיל מחדש את איכוני שב"כ כדי לעקוב אחרי שרשראות ההדבקה ולקטוע אותן. ארבעה שרים בממשלה הרימו את ידם נגד, ובכנסת הם נתקלו בהתנגדות עוד יותר רחבה: ח"כים ממרצ, מיש עתיד ומתקווה חדשה שאיימו על היכולת לגייס למהלך רוב, ואילצו את בנט לעשות הפוכה ואחורה פנה.

כך היה גם עם התו הירוק בקניונים, שנתקל בווטו של יאיר לפיד ושרי יש עתיד. ועם הצעה של בנט להטיל סגר על לא מחוסנים, שנבלמה בינתיים בהתנגדות קולנית של הורוביץ. השבוע פתח ראש הממשלה את ישיבת קבינט הקורונה בהצהרה על הצורך בהגבלות קלות כדי להימנע מצעדים קשים אחר כך. הפעם שר האוצר אביגדור ליברמן הוא ששלף את ההפוכה מיד והודיע שהוא "לא חושב שיש מקום לנקוט צעדים". באותה ישיבה, בנט דרש ממשרד הבריאות לזרז את אישור החיסון הרביעי למבוגרים, וכעס כשגילה שמחכים למחקר וזה ייקח עוד זמן (ביום למחרת צוות החיסונים המקצועי אכן אישר את החיסון, אבל האישור הסופי נתון בידיו של מנכ"ל משרד הבריאות ולא בידיים של בנט).

הקו הדרוך והתקיף שבנט אימץ בניהול המגפה נועד לבנות, בין השאר, את את תדמיתו המנהיגותית ולמצב אותו כ"ראשון לזהות" את חומרת האומיקרון. הוא דוחה שוב ושוב בשיחות את הטענה שהוא מבוהל, או היסטרי, והבהיר לשרים שהוא מצפה לגיבוי ולאחריות קולקטיבית. רק שבינתיים, הבלמים והתמרורים שהם מוציאים למהלכים שלו עושים בדיוק הפוכה. במקום לחזק אותו, הם מחצינים את חולשתו.

בזמן שבנט נלחם במקביל באומיקרון ובשרי ממשלתו, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו עסוק בימים אלה במלחמות קטנות והוא לוחמני ונמרץ מתמיד. מאז איבוד השלטון מרחפים סימני שאלה תמידיים מעל תוכניותיו העתידיות, אבל אם לשפוט לפי האנרגיות שהוא משקיע באחרונה בליכוד, הוא לא הולך לשום מקום. מאז שהוסרה האבטחה הממשלתית מבני משפחתו בשבוע שעבר, נתניהו נשאר בהילוך גבוה על מצב קמפיינים, נגד מי שהוא מזהה כאויבים וכיריבים בליכוד ובכנסת.

במוקד אחד - החוקים של שר המשפטים גדעון סער ותקווה חדשה למניעת כהונת נאשם בפלילים וחוק הפייסבוק, שמוציא מהליכודניקים זעקות שבר של ממש על הגבלת חופש הביטוי והדמוקרטיה נוסח צפון קוריאה, על אף שבעבר, ממשלת נתניהו ניסתה לקדם חוקים כמעט זהים.

במוקד השני - הליכודניקים החדשים, ובעיקר ישראל כץ, שחטף השבוע מקלחת קפואה על כך שלא התערב, או סייע במאמצים לפסול את המתפקדים העוינים לכאורה ולהוציאם מחוץ לתנועה. בחודשים האחרונים עשה כץ מאמצים מופגנים להתקרב לנתניהו, בין היתר בארוחות דאבל דייט עם בנות הזוג אצלו בבית. הנזיפה הפומבית היא מכה לניסיון למתג את עצמו כבן ברית נאמן ואחראי שיהפוך בהמשך ליורש טבעי.

המוקד השלישי יתעורר בשבוע הבא, עם "חוק ניר ברקת", שעולה בוועדת השרים לחקיקה, ואחר כך - מעניין יותר - בסיעת הליכוד. החוק של דודי אמסלם, שנועד להגביל את השימוש של פוליטיקאים בהון עצמי, זוכה לתמיכת רבים בליכוד וגם בקואליציה, וברקת מנסה כבר שבועות לגייס לעצמו לובי לסיכולו.

העמדה של נתניהו יכולה להכריע את הכף. על פניו, גם כץ וגם ברקת לא מאתגרים את נתניהו עצמו, ושניהם הצהירו שהם מתכוונים להתמודד על ראשות הליכוד רק ביום שאחרי סיום כהונתו. ודווקא מול יולי אדלשטיין, הבכיר היחיד שהכריז שיתמודד מולו, הוא שומר על חזית רגועה לעת עתה. נראה שאלה שמתחממים על הקווים הם שמעוררים אצל נתניהו וסביבתו יותר חשדנות וחשש.

סקר שפורסם השבוע ב-103FM הראה שברקת בראשות הליכוד לא רחוק מנתניהו, אבל בשונה ממנו - יכול להקים ממשלה. גם דודי אמסלם וגם דוד ביטן הכריזו השבוע בריש גלי שאחרי נתניהו יתמכו בכץ. נראה שהמהלכים שלו נגדם נועדו לגמד אותם ולהחזירם לגודלם הטבעי, ולהזהיר אותם ואת תומכיהם ש"היום שאחרי" טרם הגיע.