כמו קומדיה ממש טובה של טעויות, סערת הביקור של ראש הממשלה נפתלי בנט באום אל-פחם בסך הכול החלה בכוונות טובות. בלשכת ראש הממשלה רצו לעודד את מסע ההתחסנות המקרטע במגזר הערבי, ועל הדרך להפגין מחויבות לשותפות המקרטעת עם רע"ם בביקור משותף עם מנסור עבאס בקופת חולים בעיר הערבית השלישית בגודלה בישראל.
חצי שעה אחרי שיצא הזימון לתקשורת והופץ לאומת הטוויטר, ח"כ אחמד טיבי העיר את תשומת הלב לתזמון הרגיש והבעייתי, יום השנה ה-21 לציון אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 מפגינים ערבים מירי שוטרים, בהם גם תושבי אום אל-פחם. במקביל, פעילים מקומיים וחברתיים החלו להפיץ קריאות למנוע את הביקור ולהפגין נגדו. עד מהרה, מה שנועד להיות מפגן של אחדות ודו קיום הפך למוקד מתיחות ומדון, וכל ניסיון לשפוך מים ולהרגיע אותו רק הוסיף לגובה הלהבות.
אצל בנט ניסו לכבות את השריפה בשקט, ובתחילה, הוציאו הודעה לקונית על דחיית הביקור באום אל-פחם, בלי לנמק או לספק הסברים. אבל ברע"ם היו זקוקים למסר משמעותי יותר כדי להשקיט את הזעם ברשתות החברתיות, ופרסמו הודעה ארוכה בערבית על כך שהאירוע נדחה לבקשתם, כדי "לכבד את זכר השהידים" במאורעות אוקטובר.
בלשכת ראש הממשלה נזעקו להוציא תגובה סותרת, שמבהירה שהאירוע נדחה בגלל הצפי להפגנות ומטעמי אבטחה בלבד, ובהמשך, גם עבאס נתבקש לפרסם הודעה אישית בעברית מטעמו שמתנערת מההודעה המוקדמת של מפלגתו. אבל זה היה מאוחר מדי, הפיאסקו כבר התגלגל: בליכוד ובציונות הדתית כבר נחפזו להכין מטעמים שמצמידים את שמו של בנט עם השהידים שישולבו בדפי המסרים הקרובים. לחשוב שכל הבלגאן הזה יכול היה להימנע, לו רק היה מישהו בלשכת ראש הממשלה שהיה שם לב לתאריך בלוח השנה.
הפארסה של הביקור באום אל-פחם, שהזכירה לרגעים פרק מ"פולישוק", הייתה יכולה להיות די קומית, לולא היתה מתרחשת במשרד שבו מתקבלות ההחלטות הכי חשובות במדינה. בלשכת ראש הממשלה לא אמורות להיות תקלות לו"ז ואין מקום לטעויות של סטודנט, ובנט מוקף בסוללת יועצים שתפקידם לוודא שהן לא מתרחשות מראש. אבל המנגנון החדש והלא מנוסה מתקשה למלא את ייעודו, ומכשיל אותו פעם אחר פעם.
הסיפור של אום אל-פחם מביך, אך ככל הנראה לא יגרום לבנט נזק משמעותי, אבל שיחת הטלפון עם אביו של החייל בראל חדריה שמואלי בחודש שעבר, אליה הגיע לא מוכן, לא מרוכז, ולא בקיא בפרטים, הייתה תקלה אסטרטגית בזירה הכי קדושה בציבוריות הישראלית. בין שני המקרים מבדילים אלפי הבדלות, אבל ביסודם יש מכנה משותף: חובבנות וחוסר יסודיות שמובילים לאירוע מיותר.
גם העימות הסוער שבנט ניהל השבוע עם צמרת משרד הבריאות נכנס תחת אותה קטגוריה - אירוע מיותר שהיה אפשר להימנע ממנו במחשבה תחילה. הוויכוח המתמשך על הגבלות קורונה נוספות היה מחכה לשובו מניו יורק, אבל בלשכת ראש הממשלה החליטו לבנאם את הסכסוך, להקדיש לו 2 שורות בנאום הראשון בחייו בעצרת האו"ם, ולהמשיך בקמפיין גם בתדרוך העיתונאים לאחר מכן. בנט נראה שלו למדי כשתועד מסייר להנאתו בערב החג ברחובות מנהטן בדרכו חזרה מבית הכנסת, אבל בארץ התרגשה עליו מהומת אלוהים, וראשי מערכת הבריאות החלו לתבוע את עלבונם.
רק אתמול בערב, אחרי ארבעה ימים של התכתשות, שר הבריאות ניצן הורוביץ ארגן פגישת סולחה של בנט עם בכירי משרדו שהביאה להפסקת אש זמנית, אבל מאוחרת מדי בשביל לפצות על הנזק: הקרבות הפנימיים, שהאפילו על כל המסרים האחרים ששיגר באו"ם, הפכו את הביקור של ראש הממשלה בניו יורק לנסיעה מפוספסת ועוררו גם בקרב חבריו לקואליציה שאלות כמו - בשביל מה הוא היה צריך את זה?, או: מי מחלק לו עצות?
באקווריום של בנט יש מגוון של יועצים ועוזרים בכירים, חלקם איתו כבר שנים וחלקם רכש טרי שגויס עם כניסתו לתפקיד כמו ראש המטה לביטחון לאומי, היועצת המדינית, המזכיר הצבאי ועוד; רובם ככולם צעירים ממנו גם בגיל וגם בניסיון, וטירונים במסדרונות משרד ראש ממשלה, והתקלות המיותרות האחרונות מאותתות, לכל הפחות, שמשהו שם עוד לא עובד, לכל הפחות.
אבל האחריות מונחת לפתחו של בנט, ולפתחו בלבד, והוא גם זה שישלם את המחיר; ככל שהפשלות הקטנות יימשכו, עשויים להתעורר ספקות גם לגבי קבלת ההחלטות בסוגיות הרבה יותר הרות גורל. ובמעמדו הפוליטי הרעוע, בנט לא יכול להרשות לעצמו התנהלות שמשדרת חוסר רצינות ושאין מבוגר אחראי.