תמונות מחיי הגירושין: הסולחה בין לפיד לגנץ שתכריע את גורל הממשלה

היחסים העכורים בין יאיר לפיד לבני גנץ עוברים כחוט השני כמעט בכל תחזית שמכלכלת או מחשבת את קיצה של הממשלה לאחור. הרומן הפוליטי ביניהם, שהחל לפני כשנתיים וחצי בחיבוק לפנות בוקר שבישר על הקמת כחול לבן, התרסק והתפורר בידיו של נתניהו והפך ליריבות אישית מרה וכואבת, אבל ממשלת השינוי אילצה אותם לשוב ולשלב ידיים. חמישה ימים אחרי הבחירות, גנץ ולפיד נפגשו לראשונה מאז פירוק כחול לבן, לפגישת פיוס בארבע עיניים, בה הכריזו על שביתת נשק. בכך, סללו את הדרך הפוליטית להקמת הממשלה, אבל זו לא היתה סולחה אישית מלאה ומשמעותית.

הממשלה היא התגשמות מאוחרת של החזון המשותף של הקוקפיט של פעם, רק שלפני שהילד נולד, ההורים כבר עברו גירושים מכוערים, ואז - הם נאלצו לחזור לחיות יחד תחת קורת גג אחת בשביל הילדים. על פני השטח, שניהם משתדלים להפגין יחסי עבודה בריאים ותקינים אך מתחתם ובסביבתם היצרים עוד גועשים. כשאחד מהם הוא ראש הממשלה הבא והשני הוא החליפי לשעבר, צלקות העבר נוכחות ומייצרות חיכוך מתמיד.

רגע לפני השבעת הממשלה החדשה, ביוני האחרון, לפיד ניגש לגנץ במליאה, תפס את צווארו במחווה מתרגשת ואמר "כל זה לא היה קורה בלעדיך", ובכך הכיר בוויתור שלו על ההצעות המפתות מנתניהו שהבטיחו להמליך אותו בראשות הממשלה באופן מיידי וזרמו ממש עד הרגע האחרון.

גם אחרי הקמת הממשלה, השליחים ממשיכים להתדפק על דלתו עם פיתויים למכביר, ומדי כמה שבועות, הם גם מוצאים את דרכם מודלפים לכלי התקשורת, לשירותם של שני הצדדים: הם משאירים בחיים את ההבטחה של נתניהו לתומכיו לחזור במהרה לשלטון - ובה בעת מתזכרים ומנכיחים כל העת את האיום הפוליטי של גנץ על שותפיו, ובראשם - לפיד.

בגרסה האחרונה של השמועות הליכודיות, הצדדים בוחנים את האפשרות למהלך דרמטי שיפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי, אבל רק אחרי שיעבור התקציב, שיכפר על הטראומה שגנץ חווה עם נתניהו בממשלה הקודמת. במציאות חלופית, בעוד כחודשיים, נתניהו היה מעביר לו את מקל הרוטציה והוא היה הופך לראש הממשלה. במציאות האמיתית, בערך באותו זמן, הממשלה אמורה להעביר את תקציב המדינה בקריאה שניה ושלישית בכנסת, שיעלה משמעותית את הסבירות גבוהה שלפיד יגיע לראשות הממשלה לפניו.

אחת השאלות הגדולות בקואליציה היא אם עד אז, גנץ יתגבר על הכעס והעלבון, ויתן גם לזה לקרות. בכירים בכחול לבן מעריכים שהוא לא יהיה מסוגל להוביל או ליזום מהלך להפלת הממשלה, אבל באותה נשימה הם מודים ש"קשה לראות אותו יושב תחתיו כשר בראשות הממשלה".

בשבועות הראשונים להקמת הממשלה, קשה היה לפספס את מורת הרוח של גנץ, והבעת הפנים החמוצה שליוותה אותו בכל התכנסות משותפת הפכה למותג. בראיונות בתקשורת, הוא מתנער ומבהיר שהוא מחויב לחלוטין, ואפילו מפרגן לתפקודו של ראש הממשלה; אבל בה בעת, הוא שב ומחדד את מעמדו הייחודי כמי שיכול היה להיות ראש הממשלה - וויתר: המסר החוזר הוא שהוא הכוח שאיפשר את הממשלה, וזה שמאפשר את המשך קיומה, תוך הצבת שני תנאים ברורים: שמירה על האינטרסים של מדינת ישראל - וכבוד.

באופן מובנה, גנץ הוא קצת אאוטסיידר לקליקה של בנט ולפיד עם גדעון סער ואביגדור ליברמן. כשהם חגגו את הפלת הממשלה הקודמת, הוא ביכה את כישלון הרוטציה ונאלץ לגנוז זמנית את תוכניותיו לשלטון, והוא היחיד מכל השותפים שעוד מחזיק ביד כרטיס יציאה יוקרתי. בסביבתו של גנץ אומרים שהחמיצות לא משקפת את יחסו להקמת הממשלה אלא יותר את התחושות שלו כלפי מקימיה, ואת מה שהם מגדירים כ"צביעות" פוליטית ותקשורתית.

כשכחול לבן הקימה את ממשלת האחדות עם הליכוד, ביש עתיד טיווחו באינטנסיביות את הממשלה המנופחת, הג'ובים, האאודי ומשרד ראש הממשלה החליפי - ואז עשו בדיוק אותו דבר. גנץ, שהוקע במחאות והפגנות קשות אחרי שהפר את הבטחת הבחירות שלו וחבר לנתניהו ולמחנה הנגדי, מסתכל על היחס שמקבל היום בנט, שעשה בדיוק אותו דבר, ומשתגע מהפער.

בקואליציה מגדירים את המצב של גנץ כ"פצצה מתקתקת", כדברי אחד מחבריה, ומתנהגים אליו בהתאם: בנט מעניק לו דריסת רגל מדינית ביטחונית עליה יכול היה רק לחלום בימי ראש הממשלה הקודם, כולל נסיעות אסטרטגיות לירדן ולקטאר ואפילו פגישה עם אבו מאזן ברמאללה, למגינת לבם של הפלג הימני בקואליציה. שר האוצר ליברמן חיבק את כל דרישות תקציב הבטחון והפנסיות לאנשי הקבע כמעט בלי סייגים ותנאים, ושר המשפטים סער נענה ללחץ שלו להקים ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אסטרטגיית החמיצות, אם כך, עובדת: החשדנות כלפיו גואה, כל מהלך או דרישה שלו מעוררים חשש שהוא מחפש הזדמנות לפוצץ. והכלל המנחה הוא להבטיח שגנץ מרוצה. "אם לא תהיה לנו סבלנות כלפיו - לא תהיה ממשלה", אומר בכיר בקואליציה, "אז כל השקעה בו - בהחלט שווה את זה".

אצל השותפים לשעבר בקוקפיט, זה קצת יותר מורכב. עכשיו הם שר החוץ ושר הביטחון, בשני קודקודי משולש קבלת ההחלטות ביחד עם ראש הממשלה. כמי שחלקו בעבר מצע ומפלגה, אין כמעט הבדלים בין גנץ ולפיד בשאלות של מדיניות הרת גורל, וברוב המחלוקות בממשלה הם מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס, בטח באזור המדיני-ביטחוני. כלפי חוץ, הם משתדלים להפגין שגרת עבודה תקינה ומשותפת, ולפיד מתאמץ לנהוג בגנץ בסבלנות ונדיבות, בהתאם לאסטרטגיית הלוחמה בחמיצות הקואליציונית. בתחילת אוגוסט, הוא הזמין אותו לתת ביחד במשרד החוץ תדרוך משותף לעשרות שגרירים זרים על הגרעין האיראני. בשבוע שעבר, לפני שטס לביקור בזק במוסקבה, הוא ביקר בביתו של גנץ בראש העין לשיחת הכנה מדינית-ביטחונית.

רק שמאחורי מראית העין השלווה יש חיכוכים מתמידים. בלשכת שר החוץ פחות אהבו את חגיגות פגישת גנץ-אבו מאזן, וגם לא ששים במיוחד מהפעלתנות המדינית המוגברת שלו שלא תמיד מתואמת עמם מראש. אצל גנץ, מאידך, מאשימים אותו בנקמנות במו"מ הקואליציוני, ובתדרוכים ופרסומים שליליים. הרבה מהצרימות בהרמוניה נוצרות במלחמות הלשכות, ולא בהכרח בין לפיד וגנץ עצמם, אבל המתיחות ביניהם הגיעה לשיא בחודש שעבר, בוויכוח בממשלה על הורדת גיל הפטור בחוק הגיוס. גנץ התנגד למהלך, למרות שהוא חתם עליו בהסכמים הקואליציוניים, ודרש לאשר במקביל את המתווה החדש שלו לשירות אזרחי כולל, ולפיד התעקש שההסכמים יכובדו. שני הצדדים התבצרו עד שנמצאה הפשרה שהורידה אותם מהעץ.

לפיד וגנץ מתחרים על לבו של אותו אלקטורט, ובמרחב המחיה המשותף שלהם בממשלה יש הרבה זירות לקרבות קרדיט. ופירוק כחול לבן הותיר טראומות שמטעינות את החיים עצמם במטען עודף: ביש עתיד רואים בגנץ כמי שבגד במיזם המשותף הישר לזרועותיו של נתניהו, בכחול לבן מאמינים שאם לפיד היה מצטרף איתם לממשלה, קרוב לוודאי שהרוטציה היתה מתקיימת. משקעי העבר הופכים כל עימות או מחלוקת לאירוע אמוציונלי, ולא רציונלי, ומקשים על שיקום היחסים. אבל כמו בזוגיות כושלת, מתחת לרעל ולאיבה, עמוק בפנים יש גרעין של חברות, הערכה ואולי אפילו געגועים. רק אם הוא יצמח מחדש, הוא יאפשר לשניהם לסלוח, ולשים את העבר מאחוריהם לטובת יציבות הממשלה - והעתיד של לפיד.