אני לא מצליחה להבין את החשש לדון במצב בעזה. ממה חוששים הישראלים כל כך? מה הקושי בלעמוד מול המראה? האם הם חוששים מאשמתם? מחשיפת מידת אחריותם לסבל העזתי הגלוי כל כך לעולם כולו?
ממה אתם מפחדים?
ישראל שולטת בעזה הלכה למעשה: היא שולטת במעבר העיקרי לעולם החיצוני, החיבור בין העזתים לבין שאר בני עמם במולדת ובגולה. דור שלם לא ביקר כלל בשטחי המולדת, וזאת כאשר ל-31% מתושבי עזה קרובי משפחה בשטחי 48', בירושלים ובגדה הכבושה. 70% מהם הם פליטים. בשנת 2017 ירדה כמות היציאות דרך מעבר ארז ב-51% בהשוואת לשאר שנות המצור.
ישראל שולטת במעבר הסחורות: ב-2005 עברו 10,400 משאיות בחודש, בשנת 2007 המספר ירד לכ-2,000 לחודש: 80% פחות. כתוצאה מהפצצת תשתיות התעשייה, החקלאות, המים ,הביוב ותחנת הכוח נפגעו יכולות הייצור, טיהור המים והביוב. ואז, אחרי חיסול יכולת הייצור העצמאי, החלו לחשב את תצרוכת המזון, 1,800-2,000 קלוריות לאדם ליום.
עד 2010 הפעילה ישראל רשימת שחורה של "מוצרים אסורים לייבוא" שכללה כלי נגינה, מחברות, זעתר, ועוד "מוצרים מסוכנים". חשיפת הרשימה הביכה את ישראל והנוסח שונה בעוד שהצבא עצמו מודה שמדובר ב"מדיניות של בידול". ישראל מאפשרת מעבר מצומצם של מזון, אבל כשהאוכל מעוכב בחוץ בשמש - הוא גם מתקלקל.
מ-2005 כופה המדינה על העזתים להתרחק משטחי הגבול שמהווה כ-17% מסך כל שטח עזה. היא מגבילה את דייגי עזה למי החוף ופוגעת בפרנסתם. היא עוצרת משטים ומונעת את שיקום שדה התעופה והנמל הימי שהיא הרסה, כמו גם את שיקום 39 בתי הספר של UNWRA אותם הפציצה.
מדובר ברוע בירוקרטי, בהרג. אך בכנסת אסור לדבר על כך. הכנסת מפחדת לדון בכל אותן עוולות, כמו גם בהצעת חוק "מדינת כל אזרחיה", המשקפת את התכנית הפוליטית היחידה שמציעה שוויון ודמוקרטיה. רועדים מפני זכויות האדם, וחוששים מכל מאבק נגד העושק שנתפסת כהגנה, בעוד שהמאבק בעושק נחשב לאיום.
אז תגידו לי, אם לא נדבר על זה, איך נפתור את זה?
