לא רק נתניהו: כך מתרסקות המערכות שהפכו אותנו לעם אחד

זאת ועוד: בניכוי הקולות שניתנו למפלגות חרדיות (יש בשכונה גם קהילה חרדית, קטנה אך לא מבוטלת), הרי שמפלגות ה"בלוק" של נתניהו, שאינן חרדיות (בעיקר הליכוד, אבל גם מפלגות שהיו מזוהות עם הציונות הדתית והימין הקיצוני), זכו ביחד במשהו כמו 6%-7% מהקולות.

כמובן שלא מדובר במדגם מייצג - ולא צריך להרחיק (למשל) עד להתנחלויות או לשכונות חרדיות פר-אקסלנס כדי למצוא תמונת מראה של התוצאות האלה: מספיק לרכב על אופניים כמה קילומטרים לכיוון דרום-מזרח העיר, כדי לגלות תוצאות שונות בתכלית, כמעט הפוכות.

אחרי אותו "גילוי", כתבתי שהטרגדיה הישראלית בעיני אינה בנטיית התוצאות לכיוון גוש כזה או אחר (מה שמותיר את ראשות הממשלה למי שהתאפשר לו להרכיב ממשלה כתוצאה משינויים שהם "על גבול המזל" - מיד יבוא הסבר למשפט האחרון), אלא בכך שבכל יום שעובר, פוחת מספרם של מי שמכירים שכן, חבר או קרוב שמצביע למחנה האחר.

הנה "הסבר" למשפט על המזל: את ממשלת השינוי הקים יאיר לפיד. תחשבו עליו מה שאתם רוצים, אבל הוא הפוליטיקאי האחרון במקומותינו שמחל על כבודו, עת הציע לנפתלי בנט את ראשות הממשלה.

בנט קיבל את ההצעה, בנימוק שלפיו בכך מנע סבב נוסף של בחירות, אך בניגוד מפורש לכל מה שהבטיח למי שבחרו בו. כלומר - גם מי שתמך עקרונית בממשלת השינוי ההיא (ועל רקע תפקודה של הממשלה היום, מתגעגע אליה געגוע עז), צריך להודות שכבר בעצם הקמתה הייתה מעורבת הונאה פוליטית.

גם כאשר בוחנים את הממשלה הנוכחית, קשה שלא לחשוב שהיא קמה במה שהיינו מכנים בשכונה "פוקס": בזכות (או למי שמעדיף: בגלל) כמה אלפי קולות שחסרו למרצ כדי לעבור את אחוז החסימה.

תאמרו שזה חוקי? בוודאי שכן, המטרה אינה לערער על הלגיטימציה החוקית של הממשלה הנוכחית, אלא להזכיר שהיא קמה בעיקר בזכות העובדה שבן-גביר וסמוטריץ' (שלא היו עוברים בנפרד את אחוז החסימה) אוחדו על ידי נתניהו, בעוד מרב מיכאלי וזהבה גלאון לא הצליחו לאחד בין העבודה למרצ.

כאז כן עתה, אבל הפעם בימין: אם אחת מרשימותיהם של עופר וינטר, הנדל-זליכה וכמובן סמוטריץ'-פייגלין, תקרוס מתחת לאחוז החסימה, עשויה-עלולה להיות לכך השפעה מכרעת על התוצאה הסופית של הבחירות.

נעבור מהצד הנבחר לצד הבוחר: באופן מדהים, הצטמצם מאוד טווח הדעות בקרב הציבור הישראלי. מדובר בתהליך הדרגתי שהחל בשלהי ספטמבר 2000, עם קריסתו הסופית של תהליך אוסלו אל האינתיפאדה השנייה.

נהוג לומר שהציבור הישראלי זז ימינה, אבל את זה אמרו בשעתו גם בממשלתה של גולדה מאיר, שדחתה את יוזמת השלום עם מצרים עד לאחרי הבחירות (מה שהביא את הנרי קיסינג'ר לומר את המשפט המפורסם על כך שבישראל מדיניות החוץ היא מדיניות הפנים), בנימוק לפיו אין לפעול נגד האלקטורט.

כך אירע שמי שפחדה מאובדן קולות כתוצאה מתהליך מדיני, פגשה את הבוחר לאחר המלחמה (וניצחה בקלפי, אך פרשה מתפקידה זמן קצר לאחר הבחירות ההן).

נניח להיסטוריה ונקבע שאפילו בלי לנסות למסגר לפי "ימין" או "שמאל", אפשר לקבוע בוודאות שהציבור הישראלי שתמך בתהליך המדיני, התפכח סופית מחלום השלום, שהפך למרחץ דמים של טרור.

מתי המעט שעוד נותרו במחנה הזה, חוץ מכמה מופרעים באמת, התפכחו סופית לאחר טבח 7 באוקטובר.

אם ננסה לתחום את גבולות הקונצנזוס, נגלה שמשפחת ישראלי הממוצעת היא יותר מסורתית, אף שאינה דתית. היא מקדשת את הביטחון, שוחרת שלום כערך, אבל יודעת שאין כל כך על מה לדבר כרגע ובעיקר עם מי לדבר. אם תלחצו אותה תגלו שהיא מוכנה לוויתורים מסוימים תמורת שלום אמת, אבל לא למדינת טרור.

היא תיעלב אם תקראו לה גזענית, אבל היא נגד ממשלה שתיסמך על קולות הערבים. היא מכבדת מאוד את הדת, אבל בזה להשתמטות. היא חושבת שהגויים, בהכללה, הם אנטישמים, אבל אין דבר שהיא אוהבת יותר מטיסה ל"התאווררות" במחוזותיהם - ולו רק בשביל לחזור לישראל ולהגיד ש"אין כמו בבית".

הכי חשוב לעניינו: היא תצביע לאיזנקוט או לליכוד, לבנט או לליברמן, שמרכזים ביחד כ-65 מנדטים מתוך כ-95 ששייכים לציבור היהודי שאינו חרדי.

רוצה לומר, המיינסטרים של עם ישראל התקרב מאוד בדעותיו - ולמרות זאת הקיטוב נראה מטורף, בוודאי על רקע שני טקסי זיכרון לאירועי 7 באוקטובר: "ממלכתי" ו"לאומי", שבשנה שעברה חלו בהפרש של שעתיים זה מזה, והשנה - בהפרש של יומיים.

מי שיתלה את הקיטוב למראית עין, דווקא על רקע התקרבות רעיונית, רק בגורמים טכניים כמו עליית כוחן של הרשתות החברתיות שבהן השיח הוא מוקצן, יעשה לעצמו חיים קלים מדי. שכן יש "סוכני קיטוב" גדולים יותר.

הראשון והמרכזי הוא צה"ל, פעם באופן סביל ופעם באופן פעיל. באופן סביל הרי שצה"ל הוא כבר מזמן לא צבא העם, לפחות לא כל העם. עם אחוזי גיוס של פחות מ-50% מהמועמדים לשירות ביטחון, אי אפשר כבר לטעון שהוא כור היתוך לכלל מדינת ישראל.

אחוזי הילודה הגבוהים בקרב מגזרים שאינם משרתים (בהכללה: ערבים וחרדים) ולגיטימציה גוברת להשתמטות בקרב שאר חלקי החברה (ממגוון סיבות אחרות), מבטיחה שאחוז הלא-מתגייסים רק ילך ויגדל.

גם בתוך צה"ל פנימה: השתכללותם של תהליכי המיון והשיבוץ, ציננה אף היא את הטמפרטורה של כור ההיתוך. היו שנים שבהם כל בן ובת 18 היו מגיעים לבקו"ם, פוגשים את כל שכבות העם - ואחר כך מתמיינים ליחידות השונות בעיקר לפי הפרופיל הרפואי שלהם.

היום המצב שונה: אין כמעט מתגייס שאינו יודע מראש לאיזה יחידה ישתייך - ומסלול הגיוס שלו הוא נפרד כמעט מהיום הראשון. לא ניכנס עתה לנבכי התהליך הזה שמבחינה ארגונית הוא מצוין, אבל מבחינה חברתית הוא רע, אלא רק נציין שההפרדה הזאת נמשכת גם הלאה, באזרחות.

הפלורליזם האקדמי, עניין מבורך לכשעצמו, יצר מצב אבסורדי גם במוסדות להשכלה גבוהה. מי לומד באוניברסיטאות הציבוריות, בעיקר בפקולטות היוקרתיות יותר? בני המעמד הבינוני-גבוה, שלהוריהם היה די כסף לתמוך בהשכלתם בלימודי התיכון, עם שיעורי העשרה בתשלום ובעיקר עם שיעורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית.

מי גודש את ספסלי המכללות הפרטיות (דווקא אלה שבהם זכר הלימוד גבוה יותר)? ובכן, בהכללה - מי שציוני הבגרות והפסיכומטרי שלו אינם מספיקים בכדי להתקבל לאוניברסיטה המסובסדת... עולם הפוך.

וכך זה נמשך הלאה, אל עבודות מתגמלות יותר או פחות, אל שכונות מגורים טובות יותר או פחות ועוד. מפתה לפתוח כאן דיון על איך אלה ששנות שלטונו של נתניהו דווקא היטיבו את מעמדם, הם אלה שמתעבים אותו, בעוד מי שקיפוחם הונצח תחת שלטונו הממושך - דווקא הם מעריצים אותו, אבל אנחנו נעמוד בפיתוי ונתרכז בנושא שלשמו התכנסנו.

לא נגזים ונאמר שעברו לגמרי הזמנים שבהם דרו בבית משותף אחד שכן מערכניק לצד שכן ליכודניק, אבל המרחב המשותף שלנו הצטמצם עד מאוד: בתי ספר נפרדים, יחידות נפרדות בצבא, מוסדות אקדמים נפרדים ומסלולי קריירה נפרדים.

נהיה סטריאוטיפים לרגע, הגזמה לצורך המחשה: הבן של הרופא מרמת השרון כבר לא ישן בשק"ש ליד הבן של המוסכניק מאופקים באותו האוהל בטירונות, הבנות שלהם לא הולכות לאותה אוניברסיטה, הסיכויים שיגורו באותו בניין דירות, באותה שכונה ובאותה העיר הולכים ופוחתים.

מכאן נולדת השקפה פוליטית שונה, שרק במציאות המעוותת של הפוליטיקה הישראלית גורמת לזו שנהנתה מהשיטה, לרצות בחילופי שלטון, בעוד מי שהופלתה לרעה דווקא תצביע בעד הממשלה...

איך זה קורה? יש משתנה נוסף במשוואה שבו עוד לא נגענו, אלא בפתיח: פוליטיקאים שחייבים את הקריירה הפוליטית שלהם לליבוי השנאה בינינו.

רק בגלל מלאכי החבלה האלה מסוגל כמעט חצי מהעם להאמין שניצחון חמאס ב-7 באוקטובר הושג בזכות שיתוף פעולה של גורמים בצמרת הביטחונית של ישראל (אנשים שנכשלו קשות במשימתם, אבל לרגע אחד לא יעלה על הדעת לחשוד שכך היה בכוונה), ורק באווירה כזאת מסוגלים אחרים להאמין (במו אוזניי שמעתי, נשבע) שנתניהו אחראי לניסיון החטיפה של טיסת פליי-דובאי, כדי שתינתן לו עילה לחידוש המלחמה עם איראן ודחיית הבחירות בישראל.

זה הייסוד הטראגי במצב האומה ערב בחירות שמוגדרות "גורליות". אזרחי ישראל אינם זקוקים לממשלת שמאל ואינם זקוקים לממשלת ימין (הראשונה לא תחזיר אפילו סנטימטר והאחרונה לא תספח אפילו מילימטר) הם לא זקוקים לממשלה "חזקה" וגם לא לממשלת שינוי.

למה אנו כן זקוקים? לממשלת ריפוי, לממשלת ניקוי, לממשלה שתנסה - ובתקווה גם תצליח, לכנס אותנו רעיונית ופוליטית סביב ערכי הליבה המשותפים שעוד נותרו לנו. מי שיציע לי, הבוחר, את הפתרון הקרוב לכך ביותר, הוא שיזכה לקולי.