תעמולת הבחירות ניצחה את האחדות: המטוס שנחטף פעמיים

אסון כבד נמנע בזכות לקיחת יוזמה, חתירה למגע, קור רוח ו... גם הרבה מזל, זה שחלקנו רואה בו השגחה עליונה.

עם ישראל עלז: הנה לנו מעשה גבורה והצלה מנותק מכל הקשר פוליטי, משהו להתגאות בו - בוודאי ככל שמתבררים הפרטים ומתברר שההצלה הגיע לא ממי שזהו מקצועו או הכשרתו, אלא סוכן הביטוח חובב הטניס, רופא השיניים והשרברב שצופה בשעות הפנאי ב"תעופה בחקירה" (יסלחו לי הגיבורים שאיני יודע מהו תחום עיסוקיהם ותחביביהם).

זה היה כמו לזכות במדליה אולימפית כפול מיליון: תחושה של אושר מזוקק, גאווה לאומית, הקלה, הצלה ורווחה, שלא מבטלת את הצורך לשאול שאלות קשות שנוגעות לתחומי מה שקהילת המודיעין על זרועותיה הייתה אמורה לדעת.

אבל - וזה "אבל" עצום: איזה הבדל בין לשאול את השאלות האלה אחרי אסון כבד ובין לשאול אותם על רקע דגלי ישראל מתנופפים ושירת "עם ישראל חי".

לרבים מאיתנו זה הזכיר את 7 באוקטובר, שבוע אחד בדיוק לפני יום השנה השלישי לאירוע הטראומתי ביותר בתולדות מדינת ישראל: מחבלים שעבורם כולנו "מתחלים" על שום היותנו יהודים מארץ ישראל, שלא מבדילים בין מצביעי מרצ לאלה של הציונות הדתית.

מולם (או במקרה של המטוס החטוף - מולו), רצים אל תוך הסכנה אנשים שבאו להציל נפשות, שלא שואלים אחד את השני באותן שניות גורליות - האם אתה נמנה על תומכי נתניהו או על מתנגדיו. גיבורים מההתנחלות לצד גיבורים מהקיבוץ, עם ישראל שמתגלה בשיא עוצמתו דווקא על רקע סיטואציה אסונית.

כך היה באותו בוקר נורא, כך היה גם אתמול - בבוקר שהיה עלול להיות נורא ואיום: רק שניות גורליות הפרידו בין כך שאנו שומעים היום בהשתאות את סיפורי הניצולים כשהם מאושרים בבתיהם, לבין - חלילה וחס, שהיינו מוצפים היום בכתבות פרופיל על מי שהיו ואינם (כפי שהיה בימים ובשבועות לאחר 7 באוקטובר).

הבעיה היא שבעוד עם ישראל מתבונן בעיניים צוהלות ואוהבות על הגיבורים, היה כבר מי שביקש לנצל אותם לצרכיו.

עוד בטרם התברר כי לכל הנוסעים שלום, כבר פעלה מכונת הרעל לגנות את יו"ר האופוזיציה על שרמז שנתניהו משדר אותות שכנה למטרות בחירות.

אמנם בשיחת התדרוך לא נאמר דבר וחצי דבר על התראה ספציפית לגבי ניסיון חטיפה, אבל מה אכפת ללשכת ראש הממשלה לנצל סיטואציה של סכנה כדי לנגח?

שיא של כיעור? לא אצל מי ששובר פעם אחר פעם את השיא הקודם: בעוד אנו עסוקים בללקט עוד פרטים על הסיפור המפעים, פעלו ב"סביבת" ראש הממשלה כדי לבדוק שמא אפשר לעשות קצת הון פוליטי מהסיפור. במילים אחרות - לבדוק אם מישהו מהגיבורים החדשים הוא אולי גם במקרה תומך נתניהו.

רק אחרי שהתברר שיש כזה, הופצה הידיעה לפיה "ראש הממשלה עושה את דרכו לנתב"ג". שוב זה נשמע לנו מוכר - ושוב נאלצנו להיזכר באירוע טראומתי, הפעם משחרור החטופים, עת בחר נתניהו להיפגש רק עם מי שאהדתם מובטחת לו מראש.

כמו אוהד-הצלחות בכדורגל, שנעלם לפני השריקה בהפסדים, אבל מופיע לעבודה עם חולצה של הקבוצה יום אחרי ניצחון בדרבי, כך גם ראש ממשלת ישראל.

בעוד מי שרצו להציל חיים לא ביררו בדרך לתא הטייס, במעבר שבין מושבי המטוס, באיזו מפלגה פוליטית הם תומכים - עשו זאת נתניהו ואנשיו.

טיסת פליי-דובאי היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: היו עליה דתיים וחילוניים, היו עליה ימנים ושמאלנים, היו מי שטסו לקלאב "הכל כלול" ומי ששבו מטיול תרמילאים במזרח אסיה, היו מי שמיהרו לברוח מהמצלמות ומי שהתפננו על תשומת הלב התקשורתית שלה זכו - כולם זכאים לחיבוק חם ולברכת "ברוכים השבים".

רק שבעוד אנו נכספים אל המקום הטהור הזה בנשמת האומה, זה שעוד לא זוהם במחלוקות, התברר שהטיסה נחטפה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי מנוול ששאף ליטול חיים, בפעם השנייה - על ידי פוליטיקאי ציני שלא ייתן לרגע של גבורה מזוקקת לחלוף מתח לאפו מבלי שינסה לרקוד - תודה לאל, הפעם לא על הדם אלא רק על דמעות של שמחה.