הבשורה על פי נתניהו: למה להתייחס לאו"ם כמו לאירוויזיון?

נתניהו - ומרבית הישראלים עמו, מתייחס ל"נאו"ם" שיישא הערב כמו שאנו מתייחסים ליורוליג, לאולימפיאדה או לאירוויזיון: כמהים לחיבוק מהגויים שמוכיח שאנו חלק בלתי נפרד ממשפחת האומות, אבל בה בעת מחכים רק להזדמנות לתקוע אצבע בעיני האנטישמים הללו, ימח שמם...

תקראו לה מכבי תל אביב או רינה מור (למי שזוכר). תקראו לזה אבניבי או ויוה לדיווה, תתייחסו לזה כמדליה אולימפית או כמבצע מעורר גאווה של המוסד - העיקר שתשירו בסוף, רצוי בשפת ה-ב', הוא הא מה קרה, צסקא אכלה אותה! כי התשוקה הן להיות על המפה והן לרצות לקרוע אותה לחתיכות, היא הקונצנזוס הישראלי כמעט אחרון שנותר לנו, מלבד אולי מ"הותר לפרסום" (ששמענו יותר מדי בשלוש השנים האחרונות).

מבלי לקרוא את תוכן הנאום של נתניהו, הרי שניסיון של שנים רבות מלמד שזה הולך להיות טוב - ולא רק בגלל הסגנון, שכן נתניהו מיטיב לא רק לדבר באנגלית אלא גם להציג את הנרטיב שרוב אזרחי ישראל רוצים להאמין בו: מדינה חזקה, קנאית לביטחונה אך שוחרת שלום, דמוקרטיה יחידה בין מדינות שנטרפו בשיני האסלאם הפונדמנטליסטי.

אין סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה, בעיקר על רקע מערכת הבחירות הקרבה. נתניהו שמתייחס לכל יום בקדנציה שלו כאילו הבחירות ייערכו מחר, אוהב לנצל את הבמה באו"ם (או בקונגרס, כשעוד היה בו אורח רצוי) כדי לדבר לא לעולם, אלא לישראלים. הוא עשה זאת גם בשנים שבהן לא איימו עליו בחירות מתקרבות, קל וחומר כשהן באמת "מחר".

הגעה למתחם האו"ם בניו יורק, אינה רק למטרת נאומים. רוב מנהיגי העולם מנצלים את השהות המשותפת בעיר כדי להיפגש. לא צריך להרחיק על כנפי הדמיון, די לנו אם ניזכר בנתניהו עצמו נפגש שם עם אויבים כידידים, אפילו עם נשיא טורקיה, ארדואן.

הפעם זה שונה באופן שחייב לעורר דאגה בקרב כל ישראלי באשר הוא: בימים האחרונים היה נדמה שנפתחה תחרות - לא רק בין איראן לטורקיה (בעידוד ממדאני, ראש העיר המארחת), אלא גם בין בריטניה וצרפת, באשר מי ישתלח יותר בישראל.

דבר אחד הוא שהטורקים או האיראנים מאשימים אותנו בביצוע של "רצח עם" - ודבר אחר לגמרי הוא שתומכות בדברים, גם אם בטרמינולוגיה מעודנת יותר, מדינות שהן חברות קבועות במועצת הביטחון.

זה מקומם עוד לפני שנדרשים לשקרים בוטים כמו של נשיא צרפת שטען ש"חמאס מעולם לא פעל בגדה המערבית". אפשר רק לקוות בשביל הצרפתים עצמם, כי היועץ שסיבך את נשיאו בשקר שקל כל כך להפריך, כבר מחפש עבודה במקום אחר.

העניין הוא שדוכן הנואמים בעצרת האו"ם אינו בריקדה שעליה צריך לעלות כדי לתקוע אצבע, אפילו אם בצדק, בעינו של העולם ש"התהפך" עלינו דווקא ברגע שבו היה אמור לגלות הבנה חריגה לתגובה ישראלית שנתפשת בעיניו כבלתי-מידתית.

יש דברים שלעולם לא נוכל להסביר: אחד מהם הוא למה צריך להגיב באופן שנראה "בלתי מידתי" לעיניים מערביות, רק כדי להוסיף ולהתקיים במזרח הפרוע. שום אנגלית מצוחצחת לא תעזור במקום שבו אפילו העובדות לא משחקות תפקיד.

הסנטימנט של הסבל הפלסטיני, מגובה בתמיכת התקשורת המערבית (שחלקה נקנה בכסף קטארי), ניצח בנוק-אאוט את זוועות 7 באוקטובר שישראל כשלה מלשווק ברחבי העולם.

נתניהו מבטיח "הפתעות" בנאומו, אבל אלה מיועדות פחות לעיני ואוזני העולם, אלא לאלה של הישראלים, מצביעים פוטנציאליים בעדו או נגדו. זה לגיטימי עד לרמה מסוימת בשנים כתיקונן, אבל זה מתכון לאסון בשעה שהעולם הנאור (גם אם בעיקר בעיני עצמו) קרוב להכריז מלחמה על ישראל.

ראש הממשלה רואה את המראות, שומע את הקולות, אבל כמו באזהרות החמורות שקיבל לפני 7 באוקטובר (כמעט מכל גורם אפשרי!), מעדיף להתעלם ולחזק את מעמדו בקרב בסיס הבוחרים בישראל - כי כל השאר הוא בעיניו בעל חשיבות משנית בלבד להמשך שלטונו.

טבען של אזהרות חמורות הוא שאם האסון אינו מתממש, הרי שהוא מצייר את המזהיר כמי שצועק "זאב, זאב".

כולנו זוכרים את אהוד ברק למשל מזהיר מפני "צונאמי מדיני" שבושש, תודה לאל, מלהגיע. ובכן ניטול גם אנחנו את הסיכון: אנו נמצאים לפני 7 באוקטובר דיפלומטי. זה יגיע בדמות חרמות ונידויים, חלקם כבר קורה בפועל - מהאקדמיה ועד לעולם העסקים.

הסיבה הרשמית לשהות המוגבלת מאוד של נתניהו בניו יורק היא "שיקולי ביטחון" (פסאדה שקרית שתקשורת המיינסטרים בישראל שיתפה עמה פעולה באופן די מביש). הסיבה האמיתית היא שבכל העולם כולו אין כרגע מנהיג חשוב אחד שמוכן להיפגש עם נתניהו אפילו לפגישת נימוסין קצרצרה.

האינסטינקט הוא לירוק בפני האנטישמים... לאחל להם שהאסלאם הפונדמנטליסטי שהם מגלים כלפיו סלחנות והבנה כה גדולות, עוד יחזור לנשוך בישבנם של מי שכל עושרם מקורו בקולוניאליזם חמור, גזעני ורצחני פי כמה מזה שהם מייחסים היום לישראל.

רק שראש ממשלה לא צריך להיות צודק, אלא חכם. למשל להציג חזון מדיני שאולי יעצבן את בן גביר, סמוטריץ' וליברמן, אבל יפחית את הדימוי הדמוני שדבק בישראל. מהם הסיכויים שזו אחת מאותן "הפתעות" שהוא מבטיח בנאומו? ובכן - לא רבים.

ישראל זקוקה לחזון, גם בקרבנו פנימה, אבל חשוב ודחוף מכך - בעיני העולם. חזון של פיתרון מדיני, חזון של שלום, חזון שיציג אותנו כמי שמוכנים להתפשר - לא חלילה כך שייפגע ביטחוננו, אלא להפך: כדי שנוכל להתעקש על מה שחשוב באמת ולזכות בהבנה חיונית מצד דעת הקהל המערבית, זאת שאנו מוכרחים להילחם עליה כדי לשרוד.

האם יידע נתניהו להתעלות לגודל השעה, או שמא "ההפתעות" שהוא מכין נועדו רק כדי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו למשך השעה הקלה שבה ינאם - ולאחר מכן לשאת בתוצאות? ספק גדול.