כשטבחו בנו, אנחנו בחרנו בו: חשבון הנפש שצריך לעשות מחנה שלם

למען הסר ספק, המשפט האחרון אינו חלק מהקמפיין של גנץ אלא ציטוט אסוציאטיבי מתוך השיר "מכל העמים" של נתן אלתרמן (שנכתב במקור ב-1942, עת החלו להגיע לארץ ישראל הידיעות על זוועות השואה), אבל גם אם מתעלמים מהחריזה הצולעת של גנץ (לו היה חלק מתקציב המדיה מופנה לקופירייטינג סביר יותר), נדמה שאפשר ללמוד מהקמפיין הזה משהו על מידת הניתוק מהמציאות של האיש.

איני נוכח בישיבות הצוות במטה המועמד-בעיני-עצמו (לאיזה תפקיד בדיוק? נניח לרגע שגנץ יעבור את אחוז החסימה, דבר שעל פי כל סקר הוא רחוק מלהתקיים. מה יהיה כראש סיעה של 4 ח"כים, שר החקלאות?), אבל כבר למדתי שהיכן שיש תקציב בחירות גדול, שהוא תולדה של הצלחה בבחירות הקודמות, וסיכויים מועטים - יהיו גם לא מעט שרלטנים, שבמקרה דנן לוחשים על אוזנו של גנץ: "רוץ בני, רוץ".

ו"פורסט גנץ" רץ, מתבזה עם כל מהלך, נהיה פתטי מריאיון לריאיון והופך מפוליטיקאי לגיטימי - גם אם לא מוצלח במיוחד - למעורר רחמים: הריאיון שבו הוא מספר על כך שניסה להשיג את נתניהו כדי לאחל לו שנה טובה, הוא מופת של התבטלות עצמית - ולא של ביטול כבודו בשם הצורך באחדות, כפי שקיווה להציג.

כל ה"טוב" הזה מגיע רגע אחרי שעלה (וירד) קמפיין מועתק מזה שניהל בשעתו שאול מופז, לפני קרוב ל-20 שנה. במקרה של מופז זה עבד לא רע. במקרה של גנץ זה לא הזיז אפילו מצביע אחד לכיוונו.

המטרה כאן היא, תתפלאו, אינה לנגח את גנץ, אפילו לא את עדת היועצים בשכר שמריצים אותו מרגע שפל אחד לשני. המטרה היא אפילו לא לשאול שאלות ענייניות כמו למשל: אם בני גנץ באמת מאמין לקמפיין שלו לפיו הופקרנו לגורלנו ערב 7 באוקטובר, מדוע הוא מבקש לשמר את שלטון מי שהפקיר?

המטרה היא להאיר באור לא מחמיא לא אותו (את זה הוא עושה מצוין בעצמו) אלא אותנו. למה ולמי הכוונה ב"אותנו"? לכל מי שסבורים שהמשימה העליונה של הציבור בישראל היא להחליף את שלטון נתניהו.

לבל אובן לא נכון אבהיר שאני שותף מלא לתשוקה הזאת, שכן שום תהליך אמיתי של ריפוי בחברה הישראלית לא יתחיל כל עוד מנהל את העניינים האיש הרע הזה. יחד עם זאת, גנץ הוא תזכורת מכאיבה לעד כמה השנאה לנתניהו (הגם ש"הרוויח" אותה בצדק), עלולה להעביר מחנה שלם, שנוהג להתהדר בראיית מציאות כהווייתה, על דעתו.

נחזור פחות משלוש שנים לאחור, אל ימי ראשית המלחמה בעזה ובלבנון, עת הפכו גנץ ואיזנקוט לשכפ"ץ של נתניהו וממשלתו. ברמה האידיאולוגית אפשר להיות בטוחים שהם נהגו כפטריוטים. כלומר - נקראו אל הדגל בשעת חירום - ובאו.

הסקרים הראו אז שהציבור הישראלי אוהד את המהלך: גנץ נסק מעלה והתקבע כמועמד הרלוונטי ביותר להחלפת בנימין נתניהו, שרבים לא האמינו שישרוד קדנציה מלאה.

נניח לרגע למה שקרה לגנץ מאז - כי על איך הפך ממועמד מוביל על פי כל סקר, למי שלא משיג אפילו אחוז אחד(!) מקולות הבוחרים, על פי אותם סוקרים ממש, אפשר לכתוב ספר של "אל תעשה" לפוליטיקאי המתחיל.

הבה נתמקד בנו, בכל המחנה שמכונה "רק לא ביבי", זה שלהוט כל כך להחליפו, עד שהיה מוכן שמדינת ישראל תונהג בידי מי שמתברר שאינו כשיר אפילו בכדי לנהל מערכת בחירות של מפלגה זעירה, אחד שלא יצלח אפילו ריאיון טלוויזיה פשוט, מבלי לגרום נזק נוסף לתדמיתו המרוסקת גם כך.

דמיינו לרגע את בני גנץ נואם באו"ם, מכנס קבינט כלכלי להצלת המשק, מנסה לשקם את מערכת החינוך ומנהל ממשלה יעילה לשיפור חיי כולנו. לא שנתניהו עושה את כל אלה (מלבד אולי הנאום באו"ם, הרגע האהוב עליו בכל השנה), אבל עתה - כשברור שגנץ אינו כשיר למשימה, מה זה אומר על כל מי שראה בו מועמד לגיטימי, שלא לומר מוביל, לראשות הממשלה?

הן היו במחנה לא מעט אנשים שהלכו אחריו, שהזכיר להם - במה שהיה נדמה אז ככריזמה מאופקת - את יצחק רבין המנוח. שראו לנגד עיניהם את מי שרצו לראות ולא את האמת.

מה זה אומר על בני גנץ, כבר ברור לכל בר דעת, אבל מה זה אומר על מחנה שלם, שלהוט כל כך להחליף את נתניהו עד שהיה מוכן להמליך על ישראל את האיש שבו הוא חובט היום ללא רחם?

"כשטבחו בנו, הוא בחר בנו" גורס הקופירייטינג הצולע של גנץ, אבל עם יד על הלב: כשטבחו בנו, אנחנו אלה שכמעט בחרו בו...

זה לא אומר שלא צריך לייחל לסיום עידן נתניהו, זה לא אומר שצריך למחול על מחדליה של ממשלה לא מתפקדת, זה בוודאי לא מעיד על כישוריו של איזנקוט להיות האיש הנכון במקום הנכון והמורכב הזה, אבל זה בהחלט אומר שקצת חשבון נפש לא יזיק לציבור גדול, ששנאת נתניהו העבירה חלקים גדולים ממנו על דעתם.