ברק רביד דיווח הבוקר (שלישי) מהבית הלבן כי הנשיא טראמפ שקל להורות על תקיפה אמריקאית נגד החות'ים במטרה לסייע מעט לסעודיה. גם אם תקיפה כזו הייתה מתבצעת, היא לא הייתה מביאה לשינוי משמעותי במצב באזור רגיש זה של העולם. כמו במקרים רבים אחרים, אפשר ללמוד מההיסטוריה.
סוף המאה ה18. כלכלת המדינה החדשה ארצות הברית נשענה בין היתר על סחר עם מדינות אירופה.
ספינות המפרשים האמריקאיות היו טרף קל לפיראטים מוסלמים ששוטטו לאורך החוף המערבי של האוקינוס האטלנטי, מיצר גיברלטר והים התיכון. הפיראטים היו למעשה מיליציות שפעלו מטעם ארבע מדינות מוסלמיות ברבריות (ב' בסגול) לוב, תוניסיה, אלג'ריה ומרוקו. רוב מדינות אירופה הסכימו לשלם למדינות אלה כספי פרוטקשיין עצומים כדי שלא יפגעו באוניות שלהן.
הדבר רק חשף את האוניות האמריקאיות לתוקפנות נפשעת של פיראטים אשר היו משתלטים על האוניות, שודדים את תכולתן ומוכרות את נוסיעהם לעבדים. ארה"ב נאלצה להיכנע והחלה לשלם גם סכומי כסף שהלכו והאמירו לשליטי אותן מדינות.
ב-1786 נפגשו בלונדון השגרירים האמריקאים בלונדון ופריז, ג'ון אדמס ותומאס ג'פרסון (בעתיד שניהם יהיו נשיאי ארה"ב) עם השגריר הלובי עבד א רחמן. הם שאלו אותו בנאיביות מדוע ארצו מתירה מעשי פשע כאלה וכך הוא ענה: "בקוראן כתוב שכל האומות שאינן מכירות בנביא הן אומות חוטאות שראוי וחובה על המאמינים לבזוז ולשעבד אותן".
ממשליהם של וושינגטון, הנשיא הראשון ושל אדמס, הנשיא השני נאלצו ליישר קו עם האירופאים והסכימו לשלם סכומי "פרוטקשיין" עצומים לאותן ארבע מדינות מוסלמיות בצפון אפריקה.
בשנת 1800 נבחר ג'פרסון לנשיא השלישי והוא החליט לשנות את המדיניות אלא שלארה"ב לא היה חיל ים באותה עת. ג'פרסון שכנע את הקונגרס להקצות סכומים נכבדים מתוך הקופה המדולדלת של ארה"ב, עדיין מדינה ענייה באותה עת, ולהקים צי שיוכל לחצות את האטלנטי, להגן על ספינות סוחר אמריקאיות ולהפסיק את הנוהל הבזוי של תשלום פרוטקשיין.
המערכה של ג'פרסון ושל הנשיא הרביעי מדיסון הסתיימה בהצלחה. עד 1815 שחררו ארבע המדינות הברבריות את כל השבויים האמריקאים, וויתרו על "הזכות" לשדוד אוניות אמריקאיות ואפילו שילמו לארה"ב פיצויים. נכונותם של שליטי מדיניות אלא לא נבעה מגישה חדשה של נאורות אלא מלחץ שהפעיל הצי האמריקאי שהלך והתחזק עם השנים ואשר הפעיל מצור ימי אפקטיבי נגד מדינות אלה.
המדיניות של ג'פרסון התבססה על שלושה אבני יסוד: ראשית, חוסר נכונות להיכנע לסחטנות. שנית, על נכונות להקצות משאבים רבים לא רק לטובת המשימה הקונקרטית אלא גם כדי להקרין עוצמה בזירה הבינלאומית. שלישית- סבלנות. 15 שנים חלפו מההחלטה ועד שהושלם ההישג. עד אז נחלו האמריקאים גם כישלונות צורבים אך ידעו להתאושש מהן ולהתמיד בנחישות ובדבקות במטרה שהגדירו.
מדיניות זו והצי ההולך ומתחזק של ארה"ב אפשרה שנים אחר כך לנשיא החמישי מונרו להכריז ב1823 על "אסטרטגיית מונרו" לפיה אל למדינות אירופה לנסות ולהשיג הישגים על חשבון ארה"ב בכל חצי העולם המערבי. אי אפשר לבחון את מדיניות ארה"ב מול החות'ים ללא השוואה למדיניות שננקטה למעלה ממאתיים שנה קודם מול אויב מוסלמי וג'יהדיסטי דומה.
כאשר החותים איימו וקיימו לפני כשלוש שנים תקיפות של ספינות סוחר מערביות בדרום ים סוף מיהר המשל האמריקאי להגיע איתם להסכם: החותים לא יתקפו ספינות אמריקאיות ואילו ארה"ב תפסיק לתקוף את בסיסיהם. הגישה הפייסנית הזו מצד ארה"ב משקפת חוסר הבנה ביחס לעצם טבע העימות. ובכן, מי שקורא לצד השני "החות'ים" חוטא לדבר החשוב ביותר והוא הגדרת המציאות. המציאות היא שכבר לפני שנים נוצרה דה-פקטו מדינה חדשה שניתן לקרוא לה "מערב תימן". ישות זו היא מדינה לכל דבר היות שהיא מאופיינת בשלושת הרכיבים העיקריים של מדינה: יש לה ממשל מרכזי אפקטיבי ששולט באוכלוסייה ובכל תחומי החיים שתחת שלטונו; יש לה מדיניות חוץ עצמאית ; ויש לה צבא משלה. זאת מדינה. מדינה זו קוראת זה שנים תיגר כל כל נורמה וחוק בינלאומיים ובדגש על נושא של חופש השייט.
הדרך לנצח מדינה כזו מחייב שני צעדים פשוטים: האחד הגדרתה כמדינה בפועל, ושתיים הפעלת חרם מלא על המדינה. החרם צריך לכלול מצור ימי ואווירי (אין צורך בחיילים על הקרקע) אך חשוב יותר- בידוד מדיני וכלכלי, שמשמעותו הפסקה של כל סיוע לתושבי המדינה וחרם על כל מדינה או חברה בינלאומית או ארגון שיסחור עם מדינה זו. המציאות בפועל היא הפוכה. מערב תימן נהנית מסיוע של ארגוני או"ם כמו ארגון המזון העולמי וארגון הבריאות העולמי, היא סוחרת עם מדינות רבות (לא רק איראן) ואף מקיימת קווי טיסות אזרחיות מצנעא למדינות באזור כולל ירדן. המדיניות שהמערב בחר בו מבטיחה כי מדינת מערב תימן תתקיים ותשגשג, וככל שתרגיש חזקה יותר, כן תעלה החוצפה שלה כלפי מדינות אחרות, בדיוק כפי שהיה לפני יותר ממאתיים שנה במדינות צפון מערב אפריקה המוסלמיות. מלחמה הייתה ונותרה מערכה טוטלית שבין קולקטיבים.
נכון, רוב אזרחי מדינת מערב תימן אינם אשמים, אך כך גם היה בנוגע לרוב תושבי יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. אכן, עמים סובלים בשל רשעות או טיפשות של השליטים שלהם ולא ניתן להימנע מכך. הדרך לקטוע את הסבל וליצור עתיד טוב יותר מחייב אימוץ של מדיניות כמו של ג'פרסון בתחילת המאה ה19 או של רוזוולט וצ'רצ'יל באמצע המאה העשרים.
ההפקרה של הזירה בתימן מצד המערב הותירה את סעודיה לבדה במערכה. איני מרחם על הסעודים. הם הביאו על עצמם את המצב הזה כאשר העדיפו תמיד לרצות את התוקפנים. כך קרה ב2019 אחרי שמיליציות פרו איראניות מעיראק והצבא של מדינת תימן המערבית תקפו בטילים מתקנים של ערמקו, חברת הנפט הלאומית הסעודית.
הסעודים מחו את הרוק מהפנים ונסעו להתחנן אצל איראן. ואת הפירות הבאושים הם קוטפים היום. אלא שלא רק סעודיה סובלת. סובלים מהלחץ הימי של תימן גם מצרים, גם ישראל, גם מחירי הנפט וגם הסחר הימי העולמי. הגיע הזמן שארה"ב, וללא קשר למה שקורה באיראן תאמץ את מדיניות הדומה לזו של הנשיא השלישי של ארה"ב ותוביל יחד עם מדינות אירופה, הודו ומדינות ערב למערכה טוטלית נגד מדינה סוררת זו. תקיפות ספורדיות כדי לצאת ידי חובה לא ישנו דבר.