מערכת הבחירות הקרובה הולכת ומתכנסת, יותר ויותר, לציר אחד. וזה לא יהיה איראן, לא השבעה באוקטובר, לא הכלכלה, אפילו לא הרפורמה המשפטית. כי בסופו של דבר, מעל כל הנושאים האלה מרחפת שוב אותה שאלה שמארגנת את הפוליטיקה הישראלית כבר שנים: ביבי או אנטי-ביבי.
הבחירות לכנסת ה-26 יתקיימו ב-27 באוקטובר, וכבר עכשיו חלק ניכר מן הקמפיינים בנויים סביב דמותו של נתניהו. עבור מחנה "רק לא ביבי", "הביביסט" איננו עוד תיאור של אדם שמצביע לנתניהו, אלא סוג של קללה: אתה חלק מכת, אתה נאמן למנהיג במקום לעקרונות, אתה "עממי" החשוף למניפולציה, אתה פרימיטיבי.
הביטוי "ביביסט" משקף גלישה של הוויכוח הפוליטי משאלת ההתאמה של נתניהו לראשות הממשלה אל המצביעים עבורו. גלישה זו מבטאת חרדה של קבוצה סוציולוגית מסוימת מפני שינוי במבנה הכוח הישראלי. קבוצה שראתה את עצמה במשך עשרות שנים כיורשת הטבעית של ישראל הממלכתית, המפא"יניקית, המשכילה, החילונית והמערבית; קבוצה שאיבדה בהדרגה את השליטה האלקטורלית, אך המשיכה להחזיק בעמדות כוח משמעותיות במשפט, באקדמיה, בתקשורת ובפקידות הבכירה.
הסוציולוג פרופ' ברוך קימלינג כינה את הקבוצה הזו "אחוס"לים" - אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים. כיום הם לא סוציאליסטים והם הרבה פחות לאומיים, אבל הם מה שמקובל לקרוא "הרוב המדומה" שמייצג את הישראליות של פעם; כמו ה WASP (אנגלי לבן ופרוטסטנסטי) האמריקני.
הפתרון לחרדה של "גנבו לי את המדינה" היה החל משנת 1977, שנת המהפך, העברה שיטתית של כוח מהמוסדות הנבחרים למוסדות שעליהם שולטים "המומחים"; והקבוצה הדומיננטית מאוד בקרב ה"מומחים" הם האחוס"לים. תהליך זה תועד בהרחבה על ידי אנשי השמאל: פרופ' מני מאוטנר, מי שכיהן כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, וגם על ידי פרופ' רן הירשל שחשף את תהליך העצמת בתי המשפט כמצב שבו אליטות פוליטיות וכלכליות מאוימות מעבירות כוח מן הזירה הרובנית אל מוסדות משפטיים שבהם יש להן יתרון יחסי.
והימין היה תמים. בגין האמין ש"יש שופטים בישראל" והוביל למינויו של פרופ' אהרן ברק לבית המשפט העליון. גם בנימין נתניהו גם מגיע מעולמות "ממלכתיים" ולא נלחם בתהליכים האלה עד להגשת כתבי האישום כנגדו. אבל עכשיו, הקבוצות הסוציולוגיות שמצויות בימין הפוליטי - המזרחים המסורתיים (המכונים בהכללה "הביביסטים") והסרוגים עם החרדים - אינם מוכנים לקבל זאת יותר ופועלים בצורה שיטתית לפרק את "משפטיזציה של הפוליטיקה". הן למדו את השיטה, הבינו היכן מצוי הכוח, ופועלות להעביר חלק ממנו בחזרה לזירה הפוליטית.
וזה לא רק עניין של מאבק כל כוח משפטי כי למילה "ביביסט" יש כמובן גם משמעות בהקשר העדתי והמעמדי. כאשר נוה דרומי שאלה את רזי ברקאי האם "ביביסטים" אינם בעצם "הצ'חצ'חים של פעם", היא הצביעה בדיוק על המטען הזה. באותו ראיון אמר ברקאי כי גם לאחר שנתניהו ילך נישאר עם "בעיית הביביסטים", ותיאר את תחושתו במילים: "המדינה בורחת לי מהידיים".
המשפט הזה משקף יותר מכל את מהות המאבק שמתקיים בישראל: זהו מאבק על שליטה ועל בעלות על המדינה. במילים אחרות, הוויכוח על הכוח של המשפט הוא למעשה ויכוח על חלוקת הכוח הפוליטית בין הקבוצות הסוציולוגיות השונות שמרכיבות את מדינת ישראל.
מחקרים קלאסיים בפסיכולוגיה של המוסר מצאו שימנים מייחסים בדרך כלל משקל רב יותר משמאלנים לנאמנות לקבוצה, לסמכות ולמסורת. אבל נאמנות לקבוצה (או למנהיג) איננה בהכרח עיוורון של תומכי "כת", אלא שלעיתים היא גם מנגנון של יציבות פוליטית. ולכן אין פלא שבימין הפוליטי היו עד כה רק ארבעה מנהיגים (בגין, שמיר, נתניהו, שרון) ולעומת זאת קשה לספור את כמות המנהיגים של מחנה השמאל בעשורים האחרונים. הנאמנות היא חשובה כי היא בנויה גם על אמון, וגם אם לא מרוצים בנקודה כזו או אחרת מ"המנהיג", סומכים עליו שהוא מביא בחשבון שיקולים נוספים לטובת הכלל.
השתקת קולם של המזרחים המסורתיים תוך תיוגם כ"ביביסטים" לא מאפשרת שיח על בסיס טיעונים רציונליים, שיאפשרו לחברה להגיע להסכמות צודקות בנוגע לחלוקת הכוח הפוליטי במדינה. כי ה"ביביסט" איננו אדם שהפסיק לחשוב, כפי שמנסים אנשי ההגמוניה הישנה לתייגו, אלא אדם שהאליטה הישנה עדיין מתקשה להשלים עם העובדה שגם הוא רוצה להחזיק במפתחות של המדינה, כאזרח שווה זכויות במדינת ישראל.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".