ארדן בחוץ, המרוץ נפתח: איפה ינחתו המילואימניקים?

בפועל, ארדן סינדל את עצמו. הוא הותיר את מפלגתו עם מרחב תמרון מצומצם מאוד לחיבורים, שהמרכזי שבהם היה מול בני גנץ. ברגע שהתברר כי גנץ אינו מעוניין באיחוד, לא נותרה לו ברירה אלא להרים ידיים. לכך מצטרף שיקול כלכלי מכריע: ברוב הסקרים מפלגת האחדות של ארדן ואדלשטיין לא גירדה את רף ה-1%. במצב זה, המפלגה אינה זכאית למימון קמפיין על פי חוק, וכל יום שבו הקמפיין נמשך מעמיק את הבור התקציבי.

פרישתו של ארדן משרטטת כמה מגמות מרכזיות במפה הפוליטית:

• שחיקת המרחב הממלכתי: הציבור הישראלי נוטה לקוטביות חריפה, ומרחב התמרון של מפלגות מתונות שאינן מזהות עצמן באופן מוחלט עם אחד הגושים הצטמצם.

• אפס סובלנות להרפתקאות: הלקח ממערכות בחירות קודמות חלחל. הפרישה נועדה למנוע שריפת קולות בימין ולחסוך ריצה עקרה חסרת סיכוי.

• חישוב מסלול מחדש: בסיס התמיכה הפוטנציאלי של ארדן יידרש לחזור למפלגות האם - בין אם בחיזוק הליכוד ובין אם בפנייה למסגרות מרכז-ימין קיימות.

ההחלטה לחתוך מוקדם מעידה על ריאליזם פוליטי, אך במקביל ממחישה עד כמה המערכת נותרה סגורה בפני מי שמבקשים לצעוד בתווך שבין המחנות.

יציאתו של ארדן מהתמונה פותחת מחדש את המשחק בגוש השלישי. כעת, על הפרק עומדת חבירה אפשרית של מפלגת "בית ציוני-המילואימניקים" לאחת משתי המסגרות הקיימות: "ישר" בראשות גדי איזנקוט, או "ביחד" בראשות נפתלי בנט.

בגזרת איזנקוט נבחנת הצטרפותו של חילי טרופר בלבד, ללא יועז הנדל. לפי מקורות פוליטיים, איזנקוט חושש שהנדל יערים קשיים על הקמת ממשלת מיעוט בהישענות או בהימנעות של המפלגות הערביות. עבור טרופר, מהלך כזה יעמוד בסתירה להבטחת הבחירות המפורשת שלא להישען על המפלגות הערביות.

מנגד, נפתלי בנט מציע לטרופר להצטרף ל"ביחד" לצד הנדל, בתוספת מקום נוסף ברשימה שמיועד, ככל הנראה, לשירה שפירא.

במקביל, אצל בני גנץ נערכים נכון לעכשיו לריצה עצמאית. במפלגתו בונים על כך שבסופו של דבר יצטרפו אליהם נושרים ממפלגות שלא יתמודדו, לצד מועמדים שלא ימצאו את מקומם ברשימות האחרות.