לפני כ-36 שנים התמניתי להיות מפקד בה"ד 1. כמו רבים לפני ואחרי שזכו להיות בתפקיד כה חשוב ומשפיע חיפשתי את הדבר האחד, מילה אחת שתבליט את המצופה מקצין בהשוואה למפקדים שאינם קצינים. מצאתי כי הדבר האחד הזה הוא "אחריות".
מי שמוסמך להיות קצין בגיל עשרים אינו בהכרח יותר מקצועי מסמל בן גילו וגם לא עולה עליו בהרבה תכונות אחרות, אבל העובדה שהוסמך לקצונה מתבססת על ההנחה שהוא הוכיח שהוא אדם אחראי, שאפשר לסמוך עליו ועל שיקול דעתו ולכן הסמכויות שהוא מקבל עולות בהרבה על אלה של הרב"ט או הסמל.
אחריות לא מתבטאת רק שהקצין דואג כהלכה לכל מה שבתחום אחריותו, אלא הרבה מעבר לכך. הציפייה מקצין היא שתהיה לו תפיסת אחריות מרחיבה. כאשר מזהה משהו שאינו תקין, גם אם הדבר אינו בחצר שלו, הוא אמור להתערב.
אם הוא מזהה בעיה, שגם אם היא איננה במפורש שייכת אליו, מן הראוי שינסה לפתור אותה, וכאשר הוא נקלע לבעיה מבצעית מצופה שידע ליזום את הפעולה הנכונה גם אם לא קיבל פקודה מפורשת לעשות כן. אם הוא נקלע עם יחידתו לצומת בכניסה לקיבוץ ב7.10 ושומע את הזעקות, אז מן הראוי שיוביל את יחידתו להילחם בקיבוץ גם אם איש לא פקד עליו לעשות זאת.
תפיסת אחריות נרחבת איננה רק דרישה מכל קצין אלא מכל מנהל, כמעט בכל דרג. אם כל המנהלים יתמקדו רק בתחום הצר של אחריותם הפורמלית, ברור לחלוטין כי נושאים חשובים יפלו בין הכסאות.
באימוץ גישה של תפיסת אחריות מרחיבה יש גם סיכון אישי, שכן אם תקרה תקלה חמורה מי "שתפס ראש גדול" עלול להיות נאשם בכך שהחלטותיו היו שגויות והן אלה שהובילו לתקלה, ועדיין אסונות גדולים יותר ובהסתברות גבוהה בהרבה יקרו כאשר כל אחד מהמנהלים יתעקש לכל אורך הדרך ש"נושא זה אינו באחריותי" ולכן מישהו אחר אשם.
דוגמא מדאיגה של תפיסת אחריות מצמצמת היא התנהלות ראש השב"כ בנוגע לטיסות מדובאי. אכן, שב"כ אחראי "רק" לביטחון הטיסה של חברות ישראליות ולא של חברות זרות. ראש השב"כ החליט לפני כמה חודשים כי סידורי הביטחון בשדה התעופה בדובאי אינם מספקים, ולכן אסר על חברות התעופה הישראליות לטוס לשם.
הנוסעים הישראלים נאלצו לטוס בחברות אמירותיות. כמעט 100 אחוז מהטסים בטיסות אלה הם ישראלים. אם מסוכן לטוס בחברה ישראליות (שבה אפשר לסמוך לחלוטין על הטייסים הישראלים) אז קל וחומר שמסוכן לטוס בחברות אמירתיות, אך היות וטיסות אלה אינם באחריות השב"כ, אז הוא בחר לא להתייחס אליהן.
ראינו מה כמעט וקרה בטיסה כזו לפני כשלושה שבועות. וכשהתברר המחדל מיהרו כל הגורמים- השב"כ, המוסד, משרד התחבורה והמל"ל להצהיר כל אחד "זו לא אחריות שלי".
״תמיד אחרים אשמים״
ניתן לראות קו מאוד ברור שמחבר בין שלושה אירועים: האסון במירון בו נספו 45 אזרחים, טבח השבעה באוקטובר וה״כמעט אסון״ של המטוס מדובאי. בכל שלושת המקרים מיהרו הגורמים הפוליטים להודות שקרה מחדל אבל הוא ממש לא באחריותם אלא באחריות אחרים.
גישה כזו מבטיחה שיקרו מחדלים נוספים ברמה הלאומית ואף אסונות. מי שמוביל את הגישה הזו הוא ראש הממשלה אשר לשיטתו תמיד אחרים אשמים, שכן לא "משכו בדש מעילו". מטבע הדברים השרים נוטים לאמץ גישה דומה, גישה של תפיסת אחריות מצמצמת.
לא בכל הנושאים מסוגלים דרגים מקצועיים לפצות על הגישה הפוליטית המתחמקת מכל אחריות, אך מצופה מהם לעשות זאת בכל מקום שהדבר גם נדרש וגם אפשרי. הנושא החם הוא האירועים שקורים בחודשים האחרונים ביהודה ושומרון. מדובר על טירור יהודי לכל דבר הן כלפי הפלסטינים, ולאחרונה גם כלפי עיתונאים זרים ודיפלומטים המבקרים באיו"ש.
הכאוס המתפתח בשטח משקף את ההעדפה הנגלית של הממשלה. זה בדיוק מה שסומטריץ׳ ובן גביר רוצים שיקרה, לשניהם ניתנו סמכויות ומשאבים שיאפשרו זאת ואילו שרי הליכוד ובראשם ראש הממשלה אינם עושים דבר למנוע זאת.
כוחות המשטרה פועלים ברוח השר בן גביר, שב"כ החליש את כוחה של החטיבה היהודית דווקא שצריכים אותה במיוחד, ואילו הצבא נשען בין היתר על כוחות הגמ"ר, שחלקם מזדהים עם פעילות הפורעים היהודים וגם קשובים לקולות של רבנים שמעודדים מעשים מעין אלה.
זהו בדיוק המצב בו הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז יאמצו גישת אחריות מרחיבה ויעשו דברים שעד כה נמנעו מהם. הפעולה הראשונה היא יצירת מודיעין. מפקד פיקוד המרכז אומר בצדק כי הצבא לא "עוקב ואוסף מודיעין אחרי הצד הכחול- היהודים".
נכון, אין זה תפקידו, אך בהעדר פעולה אמיתית של המשטרה, שב"כ והמנהל האזרחי, הצבא חייב ליצור מערכת מודיעין עצמאית וממודרת שתייצר תיקים נגד מאות פורעים יהודים שזהותם מוכרת היטב.
הפעולה השנייה, המשיקה לראשונה, היא לאמן את הכוחות הסדירים וכוחות המילואים שאינם מבוססי הגמ"ר לאסוף ראיות ולתעד התפרעויות של יהודים, תיעוד שיכול להיות קביל בבית משפט. הוכח שכוחות משטרה, גם אם מגיעים לאירוע, נמנעים מלעשות זאת.
דבר שלישי, הצבא ולא מישהו אחר צריך להחזיק עצורים יהודים, נגדם יש עדויות חותכות לעברות פליליות עד העמדה לדין. דבר רביעי, הצבא צריך להחרים כל רכב, טרקטורונים, מסורים וגרזנים או כל אמצעי אחר שבו נעשה שימוש בהתנכלות לפלסטינים.
מעל לכול צריך הרמטכ"ל לכנס מסיבת עיתונאים, גם אם זו תיתפס כלעומתית, ולומר בה את הדברים הבאים: ראשית, פעילות של יהודים רבים היא טרור לכל דבר (ולא חיכוך), וכממונה על מפקד האזור- מפקד פיקוד מרכז הוא מורה לו להתייחס לטרור של ערבים ויהודים בדיוק באותה אמת מידה.
שנית, איסור על יהודים להיכנס לשטחי בי ואיי כל מי שייתפס בשטחים אלה ייעצר עד סוף ההליכים באשמת השגת גבול.
בנוסף, דרישה כי שר הביטחון יאפשר לאלתר לבצע מעצרים מנהלים ליהודים.
כמו כן, אל יהודים שיתנו מחסה ויסתירו מבצעי טרור יהודי תהיה התייחסות זהה כאל נותני מחסה לטרור פלסטיני.
ולבסוף, הצהרה כי האמירה של הרב דב ליאור לפיה מותר לפי הדת לפגוע ולהשמיד עצי זית של פלסטינים היא עברה פלילית ודרישה כי ייחקר.
לכאורה, ולמעשה הפעולות המומלצות כאן אינן באחריות הרמטכ"ל, אבל אין ברירה. אם הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז לא יצאו מאזור הנוחות שלהם ויפעלו באופן מתעמת עם הממשלה, אז שלא נתפלא שהאינתיפאדה השלישית תפרוץ, לרבות עם תופעת "היפוך קנים" מצד השוטרים הפלסטינים. שלא נתפלא אם החרמות נגד ישראל באירופה יילכו במהירות ויתגברו ושלא נתפלא אם גם ארה"ב תחליט אחרי בחירות האמצע בשלושה בנובמבר להגביל מכירות נשק לישראל.