חלק מהמפגינים בפריז בשבת לא נשארו על הקרקע. הם טיפסו על פסל הברונזה של "מריאן" במרכז כיכר הרפובליקה ונעמדו מעל קהל של עשרות אלפים. בתמונה של צלם רויטרס ג'ק טיילור מתנופפים מעל הכיכר שני דגלים זה לצד זה: הטריקולור הצרפתי ודגל פלסטין.
ההמונים למטה יצאו למחות על יוקר המחיה, הידרדרות השירותים הציבוריים והמחסור במורים במערכת החינוך. אלו בעיות צרפתיות כואבות ואמיתיות. אז מה עשה שם דגל פלסטין לצד הטריקולור?
הפגנות השבת הידרדרו לגל האלימות הקשה ביותר שידעה צרפת זה שנים. מתפרעים הציתו מכוניות, בזזו חנויות ותקפו שוטרים, ועד יום ראשון נעצרו כמעט 1,800 איש ברחבי המדינה. יותר מחצי מיליון בני אדם השתתפו במחאה - רובם המוחלט ללא אלימות. צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות: הדגל מוכיח שהמפגינים הכניסו את הסוגיה הפלסטינית למחאה פנים-צרפתית, אבל עדיין לא ידוע אם למי מנושאי הדגל היה חלק בהצתות או בתקיפות.
ביום ראשון פרסמה "התנועה למאבק באנטישמיות" (CAM) סרטון שלדבריה מתעד בית כנסת ברובע ה-19 בפריז שהושחת במהומות. בסרטון נראה חדר תפילה קטן: ספר התורה עדיין ניצב בארון הקודש, אך הרהיטים סביבו הפוכים וחפצים פזורים על הרצפה. איש טרם אימת באופן עצמאי מה קרה שם, מתי צולם הסרטון או אם יש לו קשר למהומות השבת. כבר ראיתי יותר מדי סרטונים מבהילים שהפכו ל"עובדה" לפני שמישהו טרח לבדוק מה קרה, ואני לא רוצה להוסיף עוד אחד כזה.
ובכל זאת, זה הטריד אותי. בשבת, בית כנסת הוא מקום שגרתי לגמרי. אנשים מתפללים, מתלוננים שהדרשה של הרב התארכה ושואלים מה שלום הילדים. אף אחד שם לא אמור לתהות מה קרה מוקדם יותר באותו יום בהפגנה פוליטית.
כך הסכסוך נודד. כשהוא מגיע לפריז או לניו יורק, הוא כמעט אף פעם לא מוצא גורם ישראלי רשמי לצעוק עליו. הוא מוצא יהודים, ופועל עליהם בשני שלבים: קודם הופכים אותם לנציגים בעל כורחם של ישראל, ואז דורשים מהם לתת עליה דין וחשבון. את השלב הראשון למדתי על בשרי ברחובות פריז ב-2015.
עשר שעות בפריז
בפברואר 2015 צעדתי במשך עשר שעות ברחבי פריז ופרבריה עם כיפה וציצית בחוץ. זה היה שבועות ספורים אחרי מתקפת הטרור במערכת "שרלי הבדו" והפיגוע במרכול "היפר כשר", שבו נרצחו ארבעה יהודים. באותם ימים סיקרתי את העולם היהודי ב-NRG וב"מקור ראשון", ויצאנו לבדוק איך מרגישים חיים יהודיים שגרתיים ברחובות פריז - עם צלם שהלך בעקבותיי במצלמה נסתרת ומאבטח שליווה אותנו מרחוק.
במרכז פריז התגובה החריפה ביותר שספגתי הייתה מבט חודר פה ושם. אבל כשהמשכנו לשכונות אחרות ולפרברים, האווירה התהפכה. אנשים קיללו, איימו וירקו. מישהו צעק לעברי "תחי פלסטין". באחת השכונות המאבטח החליט שהמצב הופך מסוכן מדי, וחילץ אותנו משם.
לא אמרתי מילה על ישראל, לא נשאתי דגל, ואיש לא שאל מה דעתי על ממשלת ישראל. הכיפה שלראשי כבר ענתה במקומי. זה השלב הראשון: בעיני הצועקים, יהודי שהולך ברחוב בפריז הוא ישראל. מה שעדיין מטלטל אותי הוא גילם הצעיר של חלקם - נערים שבקושי יצאו מגיל הילדות, שלא ידעו דבר על יהודים מלבד מה שקלטו ברחוב. הסרטון ההוא הפך לוויראלי, צבר מיליוני צפיות, ולתקופה מסוימת הפכתי לאיש שמסביר באולפני טלוויזיה בעולם איך מרגיש אדם שצועד בפריז עם כיפה.
נחשפו תמונות בני הערובה שהסתתרו במקרר המרכול
צילום: הדיילי מייל, רויטרס, לע"מ; עריכה: טל רזניק; קריינות: אביב אברמוביץ'
להצית בית כנסת כדי להעביר מסר לישראל
בשבת בבוקר באוגוסט 2024 הוצתו שתי מכוניות מחוץ לבית הכנסת "בית יעקב" בעיירת החוף לה גראנד-מוט שליד מונפלייה. באחת המכוניות הונח בלון גז, ומוקדי אש נוספים התגלו בשתי כניסות לבית הכנסת. חמישה מתפללים שהו בפנים, בהם רב הקהילה, ובנס לא נפגעו; שוטר שהגיע לזירה נפצע מפיצוץ בלון הגז. התביעה בצרפת מסרה כי המחבל הודה שביצע את הפיגוע מתוך תמיכה בפלסטינים וכדי לעורר תגובה מצד הרשויות בישראל. הוא הכחיש שהתכוון להרוג, אך הודה שרצה להטיל אימה.
אני עדיין מתקשה לתפוס את ההיגיון הזה: אדם שכועס על ישראל מצית בית כנסת בדרום צרפת ומצפה שזה ישפיע על החלטות שמתקבלות בירושלים. למתפללים שם אין שום השפעה על מדיניות ישראל או קו ישיר ללשכת ראש הממשלה. הם יהודים, ומבחינתו זה הספיק. זה אותו שלב ראשון שפגשתי ברחוב ב-2015, רק שהפעם הוא תורגם לאש.
אחרי הפיגוע אמר יונתן ארפי, נשיא ארגון הגג של יהודי צרפת (CRIF), לעמיתי ב"ג'רוזלם פוסט" מייקל סטאר כי יהודי צרפת חיים בידיעה שיש מי שרואים בהם מטרות לגיטימיות במערכה שמתנהלת אלפי קילומטרים משם. הקהילה היהודית הגדולה באירופה חיה כך מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 - הרבה לפני 7 באוקטובר. ב-2006 נחטף, עונה ונרצח אילן חלימי רק בשל יהדותו; ב-2012 רצח מחבל את הרב יונתן סנדלר, שני בניו ומרים מונסונגו בת ה-8 בבית הספר היהודי בטולוז; וב-2025 תועדו בצרפת 1,320 תקריות אנטישמיות - ירידה לעומת השנה שקדמה לה, אך עדיין שיא היסטורי.
השלב השני פועל בשקט רב יותר. מחקר של ה"קריף" שפורסם ביולי בחן את חוויותיהם של 30 תלמידים יהודים בצרפת. רבים מהם סיפרו על לחץ מצד חבריהם לכיתה לתת דין וחשבון על מדיניות ישראל, וחלקם בחרו להסתיר את יהדותם או להימנע מכל שיחה על הנושא. אלו בני נוער שמוטרדים מציונים ומחברים, והם נדרשים להגן על החלטות הקבינט הישראלי. ספק אם רוב שרי הממשלה שלנו מסוגלים להסביר את כל ההחלטות הללו, אבל מילד יהודי בכיתה בפריז מצפים שיעשה זאת.
מה שהרבה אמרה לראש עיריית ניו יורק
בתחילת הקמפיין שלו לראשות עיריית ניו יורק, סירב זוהרן ממדאני לגנות את הסיסמה "להפוך את האינתיפאדה לעולמית" (Globalize the Intifada), בטענה שפירוש המילה הוא "התקוממות" נגד דיכוי. בספטמבר 2025 אמר ברשת MSNBC שעמדתו השתנתה, לאחר שרבה בקהילה סיפרה לו שהסיסמה הזו מזכירה לה פיצוצי אוטובוסים בחיפה ומעוררת בה פחד שקיצונים יטילו אימה על יהודי ניו יורק. היא תיארה בדיוק איך האינתיפאדה נודדת. ממדאני הודה שהוא מבין כעת את הפער בין כוונת המפגינים לבין ההשפעה על יהודי העיר, והבטיח להניא משימוש בביטוי.
מגיע לו קרדיט על כך - ולו משום שכעת אינו יכול לטעון שלא הסבירו לו. אותה רבה יכלה להזכיר גם את הטבח בליל הסדר במלון פארק בנתניה. עבור ישראלים שחוו את האינתיפאדה השנייה, המילה הזו אומרת אוטובוסים מפוצצים בירושלים ובחיפה ומסעדות שהפכו לזירות רצח. כשמישהו קורא להפוך את האינתיפאדה לעולמית, מעניין לדעת מה בדיוק הוא מתכוון לייצא. תומכיו של ממדאני אולי מתכוונים למרי אזרחי או לסולידריות עם הפלסטינים, אבל אנחנו שומעים בביטוי הזה את הפיגועים - ושום מכבסת מילים על "התקוממות" לא תשנה זאת.
בחודש שעבר הציג הממשל העירוני שלו תוכנית למאבק באנטישמיות, כולל מענקים בסך 6.4 מיליון דולר למניעת פשעי שנאה ותקציבי אבטחה לבתי כנסת. אני מקווה שזה יעזור, אבל כפי שכתבתי החודש, תקציבי אבטחה ותוכניות תרבות לא יפתרו את לב הבעיה: העוינות שיהודים סופגים בשל הזיקה שלהם לישראל. זה כבר תלוי בממדאני עצמו, ובנכונותו להציב גבול לאנשים במחנה שלו.
בנובמבר 2025, שבועיים לאחר שנבחר, קיים ארגון "נפש בנפש" אירוע בבית הכנסת "פארק איסט" במנהטן. בחוץ, מעבר למחסומי המשטרה, קראו מפגינים "להפוך את האינתיפאדה לעולמית" ו"תגרמו להם לפחד". למחרת מסרה דוברתו של ממדאני כי הוא מסתייג מהקריאות הללו, אך הוסיפה באותה נשימה כי "אין להשתמש במרחבים קדושים לקידום פעילויות המפרות את החוק הבינלאומי" - הערה שלפי אנשיו בשיחה עם "ג'ואיש אינסיידר" כוונה לעידוד התיישבות מעבר לקו הירוק.
כך יצא שהיהודים בפנים שמעו המון שצועק בחוץ שצריך להפחיד אותם, ולמחרת לשכת ראש העיר הנבחר רמזה שהם עצמם עשו שימוש פסול בבית הכנסת שלהם. המפגינים הפכו אותם לנציגי ישראל, ולשכת ראש העיר הנכנס דרשה מהם לתת על כך דין וחשבון. איזה חלק באותו ערב היה באשמתם? אפילו האיחוד ליהדות רפורמית בארה"ב, שרחוק מתמיכה אוטומטית בכל ממשלה בישראל, גינה את ההפחדה וביקר בחריפות את תגובתו.
מותר למחות נגד מדיניות ישראל. אבל יהודים צריכים להיות מסוגלים להיכנס לבית כנסת בלי שיאיימו עליהם, וראש עיר אמור להיות מסוגל לומר זאת בלי להוסיף "אבל". זה לא משפט מסובך.
הילד בפריז שכבר הבין הכול
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לחלק משגרת החיים בצרפת - בכיתות הלימוד, בשיחות רחוב ובוויכוחים בין אנשים שמעולם לא דרכו בישראל. יש לי לא מעט מחלוקות עם הממשלה שלי, כפי שיודעים קוראיי הקבועים. אבל יהודי בצרפת או בניו יורק רשאי להחזיק בכל דעה על ישראל, או בשום דעה בכלל, בלי לעמוד למבחן בכניסה לבית הכנסת.
רגע אחד מאותן עשר שעות בפריז נחקק בראשי הרבה יותר מכל הקללות. ילד קטן ראה אותי חולף על פניו עם כיפה, ושאל את אמו בדאגה כנה מה אני עושה שם - והאם אני לא יודע שעלולים להרוג אותי.
הוא לא ידע דבר על המצלמה הנסתרת או על המאבטח. הוא ראה רק יהודי שצועד בשכונה שלו, וצעיר ככל שהיה, כבר הבין מה עלולה להיות המשמעות של זה ופחד ממה שיקרה לי. היום הוא כבר בחור צעיר, ואני תוהה אם הוא זוכר את אחר הצהריים ההוא כפי שאני זוכר אותו. באשר לנערים שירקו לעברי, מעניין לדעת אם מישהו מהם הכיר מאז אדם יהודי, למד משהו על ההיסטוריה היהודית או חשב מחדש על מה שלימדו אותו.
אחת-עשרה שנים חלפו, ברחובות צרפת שוב משתוללת אלימות, ויהודי צרפת שוב מביטים בסרטונים כמו זה מהרובע ה-19. ממדאני הצהיר שהוא רוצה שיהודי ניו יורק ירגישו בטוחים. הוא יוכל להוכיח זאת בפעם הבאה שמישהו יצעק "להפוך את האינתיפאדה לעולמית" מחוץ לבית כנסת - אם יגנה זאת באופן חד וברור, בלי להוסיף משפט שני על האנשים שבפנים.
אפשר לתמוך בפלסטינים בלי להתגעגע לשנים האפלות ביותר של האינתיפאדה השנייה. ולילדים בפריז ובניו יורק מגיע להכיר יהודים כשכנים, לפני שמישהו מלמד אותם שכל יהודי הוא כתובת לנקמה בישראל. אני עדיין תוהה מה אמו של אותו ילד בפריז ענתה לו. אני מקווה שזה היה משהו טוב.