הסמליות הזועקת לשמים התגלתה בסוף השבוע האחרון במלוא עוצמתה: בעוד בניין עירייה היסטורי (מאז 1883) בצרפת עולה באש ונשרף על ידי פורעים, ראש עירייה צרפתי מוצא לנכון להסתובב כאן, ביהודה ושומרון. ברנרד בודו, ראש עיריית אולנואה-איימרי מסיעת המפלגה הקומוניסטית, פוליטיקאי המוכר בתמיכתו בחרמות ובפרובוקציות נגד ישראל (כולל הנפת דגל פלסטין מעל בניין העירייה), הגיע עד לכפר טייבה ביהודה ושומרון ללא תיאום ויידוע במסגרת משלחת שנועדה לייצר שואו תקשורתי.
מה חפצו של ראש עירייה צרפתי ביהודה ושומרון, כשהוא מגיע ללא שום תיאום עם רשויות המדינה ובכוונה תחילה?
מעבר לצורך הברור לטפל ביד קשה באלימות בשטח (ובפרט באירוע תקיפת הצלמת), ברור כי החבורה שסביב אותו ראש עיר אינה אלא "חיל החלוץ" של אותה קליקה צרפתית שבמשך שנים התעלמה מבעיית ההגירה, טיפחה אותה והניפה באובססיה את הדגל הפלסטיני כאילו כל חוליי העולם מרוכזים כאן.
רצה הגורל והשבוע הסתבר כי בעודם עסוקים, כרגיל, בענייני המזה"ת, פלסטין וישראל אלפי קילומטרים מביתם, הבית עצמו החל לעלות באש.
לנו זה ברור - הכתובת הייתה מרוחה באותיות של קידוש לבנה על הקיר כבר שנים. בעוד המנהיגות הצרפתית מתנהלת ביהירות כאילו המנדט הצרפתי מעולם לא הסתיים, ובחרה להשקיע את רוב מרצה בנפנוף מתמיד בדגלי פלסטין ולבנון ובניסיונות חוזרים ונשנים לכפות תכתיבים על המזרח התיכון, האליטה הצרפתית כולה התעלמה באדישות מוחלטת מבעיות פנים אקוטיות של דמוגרפיה, הגירה, כלכלה ורווחה, התעלמות שרק החריפה את הבעיה.
הניתוק הזה מגיע ממש עד לדרגים הגבוהים ביותר גם השבוע - בזמן שבערים שלמות משתוללות מהומות ובנייני ציבור עולים באש, נשיא צרפת עמנואל מקרון הבהיר אתמול (!) בנאום לאומה כי אינו מתכוון לשנות את תוכניותיו, והוא ימריא כמתוכנן לביקור במזרח התיכון כדי לשוחח על מחירי הדלק.
מי באמת עומד מאחורי המהומות בצרפת?
מי שמביט על הלהבות בצרפת ומדמיין זעם עממי ספונטני, טועה ומטעה: זו לא מחאת תיכוניסטים וסטודנטים (ואם אלו התוצאות של מערכת החינוך הצרפתית - מוטב שתיסגר) - במשך שנים התפתח בצרפת מנגנון של כניעה לשינויים עם ניסיון נואל "לקנות שקט". המהגרים שנכנסו בהמוניהם חיו על חשבון המדינה והממשל, תוך שהם הופכים לאלקטורט מחוזר על ידי השמאל הקיצוני. אלא שקרה הפוך: ככל שמערכות הרווחה העניקו הטבות, התרחש תהליך הפוך: במקום אינטגרציה, צמחה התבדלות קיצונית הקוראת תיגר על ערכי הרפובליקה. בחסות תיקוף תיאולוגי במסגדים ובקהילות, גדלה בתוך צרפת תרבות השואפת להחיל חוקי שריעה ולהקים "מדינה בתוך מדינה".
הארגון המופתי, אחידות הדגלים והנפנוף בדגלי פלסטין בכל מקום והתיאום הסימולטני בין ריבוי ערים שונות מזכירים באופן מבהיל את מה שראינו בקמפוסים בארה"ב ובאירופה בתחילת המלחמה - קמפיינים שהוברר מעל לכל ספק כי היו מאורגנים מראש וממומנים היטב מבחוץ. עוד הוכחה (אם אכן הדיווח נכון) נחשפה אתמול: עיתונאים צרפתים דיווחו כי במרסיי המפגינים היו מצוידים ברשימות מדויקות של בתי עסק בבעלות יהודית. ברחובות מסוימים (לא הראשיים) נהרסו ונבזזו נכסים יהודיים בעוד עסקים בבעלות מוסלמית נותרו ללא פגע - מישהו נבר בארכיונים, בעיריות ובמאגרי מידע, השיג את המידע ו"האכיל" בו את ההמון ברחוב.
את נתיבי הכסף, המודיעין והארגון חייבים לבדוק לעומק, ומאוד ייתכן שידם של שחקנים זרים, בדגש על רוסיה ואיראן (וייתכן מדינות נוספות), בוחשת עמוק בתוך הקלחת.
כבר נאמר, המציאות הזו אינה אירוע נקודתי של צרפת לבדה, אלא סימפטום מובהק של אירופה כה ספוגה בדקדנס, ששכחה את עצמה בהתנגשות הציוויליזציות הגדולה - תרבות מערבית שבעה ושוקעת, שוויתרה על ערכיה ועל זהותה הנוצרית-רציונליסטית בשם פרוגרסיביות עיוורת, פוגשת ציוויליזציה אסלאמית של מהגרים, נחושה, דתית וחסרת פשרות. ההנהגות האמינו בטעות שיוכלו לרכוב על הגל הזה או לנצל אותו לצרכים פוליטיים, אך הן מגלות בימים אלה שהפכו לכלי בידיה של תנועה דתית אסלאמיסטית קיצונית במעורבות של מדינות זרות המלבות ומארגנות את האש שמבקשת לפרק את המערב מבפנים.
השורה התחתונה ברורה: צרפת ואירופה כולה בעקבותיה חשבו (ואולי עדיין) שיוכלו לכסות על הבעיות השורשיות מבית ולהתעלם מהן באמצעות התמקדות בענייני חוץ, לרוב תוך סימון אויב חיצוני משותף (ישראל - עד כדי שימוש באנטישמיות) והטפת מוסר במזרח התיכון. כעת היא פוגשת את הקרמה במלוא עוצמתה: כאשר אליטה מנותקת מעדיפה לטוס למזרח התיכון בזמן שקמפיינים ממומנים מבחוץ מנהלים את הרחובות בבית, התנגשות הציוויליזציות מכה בכל הכוח, ומה שראינו השבוע הוא רק הפרומו להמשך, כשהכול עטוף בדגל פלסטין.