רונן בר, העוסק עכשיו בניסיון נוסף לשפץ את עברו באמצעות תביעת דיבה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא יוכל להתחמק מן העובדה שהוא עצמו, יותר מכל אחד אחר, אחראי ישיר לאסון 7 באוקטובר. מפני שהוא יכול היה להמליץ על הגברת כוננות בגזרה, על כל המשתמע מכך, והמלצה כזאת היתה מתקבלת, שכן דעתו של ראש השב״כ היתה הדעה הקובעת בגזרת עזה, אף שפורמלית לא הוא מוסמך לקבוע את דרגת הכוננות של הצבא.
העמדה של בר, שבסבירות גבוהה היא שהובילה להרדמת הגזרה היא, בלשון המעטה, משונה. וסביר להניח שלאור הצטברות הסימנים המעידים, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה היו מקבלים את הרעיון המדהים שיש להשאיר את החיילים במיטות, בלי להזהירם, את היישובים חשופים בלי להתריע להם, ואת המסיבה בנובה שתמשיך לרקוד עצמה לתוך האסון.
אחזור מיד להסבר שנסוב סביב החשש מ״מיסקלקולציה״ - הסבר שהוא כנראה נכון ביסודו, ואושר בחצי פה במה שפורסם מתוך תחקיר השב״כ. אבל ייתכן שמושג זה מכסה לפחות טפח אחרי שהוא חושף שניים. הוא מסתיר, כך נדמה, אלמנט נוסף בהלך המחשבה שהוביל את בר למסקנה הגורלית.
רונן בר חשב שהוא יכול למנוע מלחמה מיותרת. אבל בניגוד לכל מה שנאמר על השיקולים הלקויים שלו עד כאן, ייתכן שלא רק טובת המדינה כפי שהוא הבין אותה עמדה לנגד עיניו, אלא גם טובת המחאה כנגד הרפורמה, שליבו היה, כנראה, איתה. כוונתי איננה לתיאוריית הבגידה הקושרת בין המחאה לאסון, ומאשימה את בר בכך שאפשר את המתקפה במתכוון, בשירות המחאה, כדי להפיל את הממשלה. סברה זו נראית לי מופרכת. האמת כנראה הפוכה ממש: סביר יותר שבר חשב שמלחמה תשרת את נתניהו כפי שחשבו הלשעברים שתמכו בתנועת המחאה.
בר עצמו אינו מקל עלינו לפענח את שיקוליו האמיתיים באותו לילה. למעשה הוא עשה הרבה כדי לטשטש עקבות. הוא גרר רגליים מול חקירת מבקר המדינה; הוא נאחז בכיסאו ועיכב את התחקיר של השב״כ ככל יכולתו. משפרסם אותו התברר שמדובר בכתב הגנה יותר מתחקיר, ושהוא מטשטש את מקור הכשל במקום להבהירו. גם עכשיו בר הוא משתתף פעיל בתוויית הנרטיב המבקש לפטור אותו מאחריות באמצעות האגדה שהוא ראה את הנולד והזהיר את ראש הממשלה, אגדה העומדת בסתירה ישירה למעשיו: אילו חשב באמת שחמאס עומד לתקוף, היה מבין את הסימנים בלילה ההוא אחרת לגמרי, ולא היה מציע להשאיר את הגזרה רדומה.
העיתונות, בעליבותה, ממשיכה לנסות למכור לנו את ההבל הזה אף שנמצאות בידינו הערכותיו של בר עצמו עד ערב האסון ממש. ימים ספורים לפני האסון, כפי שחשף עמית סגל ב N12, שב״כ העריך ש״חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט ביטחוני תמורת הקלות יאפשר שימור של היציבות לזמן ממושך״. לפי הערכה זו ״חמאס ממשיך באסטרטגיה של סינוואר - קידום מטרות ארגון הטרור בלי להיקלע למערכה“. יומיים לפני הטבח, כפי שחשפה איילה חסון לאחרונה, כשהפלישה כבר על סף יציאה, בר עדיין הישלה את עצמו שאנחנו בדרך להודנה ארוכת טווח.
אבל מבעד לצעיפים המטשטשים הללו ניתן היה להבחין, כבר בתחילת המלחמה, בקווי המתאר הכללים של ליקוי המאורות. תמונה זו היתה מתקבעת בתודעת הציבור לולא עשתה העיתונות כל כך הרבה כדי לסלף אותה. נחזור אם כן ונבהיר על מה דיברנו כשדיברנו על ״מיסקלקולציה״ לפני שנפנה להאיר את הקשר בין מושג זה לבין המחאה.
רונן בר בחר להמליץ על הרדמת הגזרה - ולא על הגברת כוננות
נזכיר את עובדת הייסוד: מעל כל הפרשנות משלה בכיפה ההנחה שאין לחמאס אינטרס בעימות. קונספציה זו החזיקה מעמד אצל בר במהלך הלילה שהוביל לאסון, והוא עדיין אחז בה עד הרגע האחרון ממש. לפי תקציר תחקיר השב״כ שפורסם בעיתונות, ב 4:30 לפנות בוקר עדיין עסקה הנהגת האירגון בראשות בר ב״חשש ממיסקלקולציה לאור אפשרות שחמאס נערך לתקיפה מצד ישראל והדרדרות לכדי לחימה״.
ההנחה שחמאס נערך להגנה, לא למתקפה (או לכל היותר לחדירה נקודתית), היא שמסבירה את העובדה המדהימה שגם בשעה זו בר בחר להמליץ על הרדמת הגזרה, לא על הגברת הכוננות. הוא חשש שכוננות מוגברת תבהיל את חמאס והוא יעשה מעשה פזיז שיצית מלחמה. ומאותה סיבה עצמה נמנע בר מלהעיר את שר הביטחון ואת ראש הממשלה: הוא חשש שראש הממשלה יעשה בדיוק את זה - יורה אל הגברת הכוננות. (הראשון שסיפק את ההסבר זה, למיטב ידיעתי, היה הבכיר לשעבר בשב״כ, יזהר דוד, שהיתה לו גישה למידע עוד לפני שפורסם תקציר תחקיר השב״כ. הוא פרש את ההסבר בפודקסט ״שומר סף״ במרץ 2025).
״מיסקלקולציה״ זו מילת קוד בעלת חזות כאילו-נייטרלית, המייחסת את סכנת אי-ההבנה לשני הצדדים. אבל בפועל מדובר בראש וראשונה על חשש של אנשים כמו בר מתגובת יתר ישראלית. אפשר לומר שבר, כמו רוב הממסד הביטחוני שחשיבתו עוצבה בתקופת אוסלו, עמד באותו לילה בגבו לעזה ובפניו לירושלים. מירושלים, כך חשש, תיפתח הרעה. לפיכך צריך ראשית למנוע תגובת יתר ישראלית.
אבל האם באמת החשש היה רק מ״מיסקלקולציה״, כלומר מטעות ישראלית בקריאת האוייב? לא בטוח. אם מביאים בחשבון את המידה שבה היה הממסד הביטחוני, מעורב במחאות של קפלן, הלשעברים ובמידה רבה גם חבריהם שעדיין היו בשירות, ייתכן שהתמונה משתנה במקצת. בר עצמו לא השתתף במחאות נגד הרפורמה כמובן. תפקידו לא איפשר לו זאת. אבל הוא גם לא עשה את תפקידו כנגדה. לו היה עושה את תפקידו בהגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק, היה צריך לפעול נגד מי שניסו להמריד את הצבא כנגד הממשלה. אבל ליבו היה כנראה עם הממרידים.
האם ייתכן אם כן שבחוגים אלה לא ייחסו לנתניהו טעות פוטנציאלית, אלא הניחו זדון שריר וקיים הממתין רק להזדמנות? האם מופרך לשער שהם חשדו בנתניהו שהוא רק מחפש תירוץ למלחמה, כדי לבסס את שלטונו ולדכא את המחאה? אמנם אין לי ספק שבר באמת לא ראה בסימנים המצטברים עדות להתקפה מתקרבת, או שהיה פועל למנוע את האסון, שאחריות עליו היתה מתגלגלת לפיתחו בכל מקרה - כפי שאכן התגלגלה, גם אם הוא עצמו עדיין נאבק להשתחרר ממנה. הוא פשוט ראה לנגד עיניו ״אסון״ אחר לגמרי: מלחמה מיותרת שראש ממשלה ימני ופרוע ייזום, תוך ניצול ציני של מצב רגיש, שבר עצמו חשב שהוא יוכל לנטרל ולהרגיע. צריך רק לעבור את השעות המתוחות הללו, כך חשב כנראה, בלי שנתניהו יוכל להתערב ולטרוף את הקלפים.
האם זו השערה מופרכת? לא אם הייתם שואלים ראש שב״כ לשעבר בשם יובל דיסקין. דיסקין, מראשי המסיתים למרד נגד שלטון החוק והדמוקרטיה בתקופת המאבק על הרפומה קרא אז באחת ההפגנות לראשי השירותים הפעילים, כולל בר, לכפור בסמכותה של הממשלה הנבחרת. כחודש לפני הטבח נאם דיסקין בקפלן ואמר ״אני קורא לרמטכ״ל, ראשי שב״כ והמוסד, המפכ״ל ונציבות שירות בתי הסוהר להתייחס בספק לכל הנחיה של נתניהו וממשלתו - בדגש על יציאה לפעולות צבאיות. אני סומך עליכם. אתם המחסום האחרון". בר לא הסתייג פומבית מדברים חמורים אלה מעולם.
בתוך ההיסטריה שליבו כאן חבריו של בר, ובכללם ראשי השירותים לשעבר - רמטכ״לים, ראשי שב״כ ומוסד, יוצאי משטרה ובכירים אחרים - היסטריה אודות סכנת ה״דיקטטורה המשיחית״, לא מופרך לשער שבר אכן ראה את עצמו כ״מחסום האחרון״ בפני אפשרות כזאת, כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר שימנע בעצמו את המלחמה שלפי דעתם של חבריו מבקש ראש הממשלה תירוץ כדי ליזום. כי כך, הם סברו, הוא מתכנן לקדם את ״ההפיכה המשטרית״, לקבע את שלטונו, ואולי אף לבטל את הבחירות.
שלא במפתיע זה מה שאומרים מנהיגי האופוזיציה גם עכשיו: יאיר לפיד, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, בוגי יעלון, ומקהלה שלמה של עיתונאים, ממשיכים להזהיר ממלחמה יזומה שבעזרתה ינסה נתניהו לזכות בבחירות או אפילו, כפי שהזהיר יאיר גולן, לדחות או לשבש אותן. הפזמון הרי מוכר, וחוזר לפני כל בחירות. שמענו זאת לראשונה כשבגין הורה על תקיפת הכור באוסיראק פחות מחודש לפני בחירות 1981. ומאז המחנה שמתקשה לדמיין את מלא הזדון של אוייבינו ממשיך לחשוב שמלחמות הן מיותרות, אלא אם כן נפתחו נגדנו. זה המחנה שמסרב להתנער מתפישת המגננה שהממסד הביטחוני שלנו התמכר לה מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.
אם הליכוד עתיד לנצח בבחירות זה מפני שהממשלה הזאת התנערה מתפיסה קלוקלת זו בעקבות 7 באוקטובר. נתניהו ומצביעיו מאמינים שמלחמות יזומות אינן רק תעלולי בחירות, אלא מרכיב הכרחי בתפישת הביטחון החדשה ישנה, שישראל חייבת לחזור אליה.