כיום בישראל, שבוע וחצי לפני הבחירות, ישנם, על פי האינדיקציות שבידי כלל המפלגות, בין ארבעה לשבעה מנדטים של קולות מתלבטים בין המחנות. בין 720 אלף ליותר ממיליון איש שטרם החליטו אם ייתנו את קולם לליכוד או לאחת משלוש המפלגות בצד השני: ביחד של בנט ולפיד, ישר של איזנקוט וישראל ביתנו של ליברמן.
המתלבטים האלה יהיו אלה שיכריעו את הבחירות. כל העיניים, מכל המפלגות, נשואות אליהם. כל מסר, כל קמפיין, סרטון, התבטאות או ריאיון שיוצאים מידיהם של ליברמן, איזנקוט ובנט מכוונים ישירות אליהם. בליכוד האירוע מורכב יותר.
אחוזי ההצבעה בימין נמוכים מאלה שבשמאל. המשאבים שצריכים להשקיע בליכוד, בציונות הדתית, ובמערכת הבחירות הזאת גם במפלגות החרדיות, בהנעת מצביעים ובשינועם לקלפיות ברגע האמת, גבוהים בהרבה מאלה שנדרשים במפלגות האופוזיציה, שמצביעיהן מגיעים בהיקפים גדולים ממילא.
ואם לא די בזה, בימין צריכים להתמודד עם שתי מפלגות סף שייקחו קולות ממצביעי ימין, אבל אין לדעת לאן יוליכו אותם: עופר וינטר ויועז הנדל-ירון זליכה. המאמצים הגדולים להוריד את שתי המפלגות הללו, שעלולות לזרוק קולות של מצביעי ימין לפח, או להוביל לחיבורים פוליטיים נגד הליכוד ביום שאחרי אם יעברו, כשלו.
המפלגות האלה שרירות וקיימות. בחלק מהסקרים הן עוברות את אחוז החסימה, ובחלק לא. אין תוצאה מובהקת שתגרום למי מהן לפרוש מהמרוץ, לפחות בשלב הזה. ואין עוד הרבה זמן להעריך שמשהו דרמטי ישתנה בינתיים.
עם שוך אירועי 7 באוקטובר והחגים שלפניהם, ראש הממשלה החליט לצאת לבליץ תקשורתי ובשטח, לכל הפחות כדי להתמודד עם שני האתגרים הראשונים: הנעת הבוחרים ושכנוע המתלבטים.
בכל יום ייצא נתניהו לפחות לארבע ערים, מעוזי ליכוד, וינסה בכל כוחו להעיר את השטח. רוב המתלבטים, אגב, נמצאים שם. כל העת מרחף בחלל תרחיש שבו לא תהיה הכרעה ברורה בין הגושים. גם בגלל הסקרים, אבל בעיקר מפני שכולם כבר היו שם, עם סבבי בחירות חוזרים ובלתי פוסקים, ובלי איזה גיים-צ'יינג'ר מובהק שישנה את התמונה.
התוכנית ליום שאחרי: השתלטות על הכנסת
התוכנית בשמאל למקרה כזה ברורה: החלפת יו"ר הכנסת ודרישה להטלת המנדט להרכבת הממשלה בידי נשיא המדינה על ראש אחת ממפלגות השמאל, למשל איזנקוט. על פי החוק, ראשות הוועדה המסדרת תעבור למפלגה שעל מועמדה הטיל הנשיא את המנדט. את כל זה יוכלו לעשות בלי משא ומתן קואליציוני ועם הסכמה רחבה יחסית, כולל עם כל הסיעות הערביות. אחרי שהכנסת תהיה בידיהם, יפעלו להעברת חוק שיאסור על הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד שהוגש נגדו כתב אישום, ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר.
רק בשלב הבא יוכלו לבדוק אם יש היתכנות להרכבת קואליציה או לא. אם לא, ממשלת המעבר תהיה בידיהם בכל מקרה. נתניהו יודח סופית ולא יוכל לחזור עד להשגת רוב בכנסת לשינוי החוק שיאסור על הנשיא להטיל עליו את המנדט. בתווך יכולים לקרות הרבה דברים, כמו התפרקות של הליכוד, או מפלגה חרדית כזו או אחרת שתבין שנתניהו גמור ותחפש דרכי מילוט קואליציוניות אחרות. או עוד בחירות. זו בהחלט אפשרות.
אם לימין לא יהיו 61 מנדטים, יכולתן של הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית לעצור השתלטות על הכנסת תצטמצם דרמטית, אבל גם שם לא אומרים את המילה האחרונה. בימים האחרונים, במסגרת פעולת מנע, עמלים גם שם על תרחיש של תיקו בבחירות. מעבר לפתרונות הרגילים, כמו הצעה לממשלת אחדות או מסע אגרסיבי לדה-לגיטימציה של ממשלה הנשענת על קולות של סיעות ערביות, נרקמת דרך פעולה אחרת.
מיפוי החוליות החלשות במפלגות היריבות
התוכנית, שכבר יצאה למעשה לפועל, כוללת מיפוי קפדני של כל מועמדי המפלגות היריבות, מאיזנקוט ובנט ועד ליברמן, וסימון חוליות חלשות אפשריות. כדי למלא את מכסת המקומות ברשימות, הביאו שלושת ראשי המפלגות מגוש האופוזיציה ערימה גדולה של שמות בלתי אטרקטיביים, ללא ניסיון פוליטי כלשהו ועם דעות פוליטיות אמורפיות, שלא ידועות אפילו לראשי המפלגות שמינו אותם. נפתלי בנט, למשל, כשהרכיב את הרשימה, הלך חזק על קמפיין ניהול, כלומר שמות שעשו דבר או שניים בתחום עבודתם, ולא הקפיד על דעות פוליטיות או אידיאולוגיה.
"נבחרת המנכ"ליות", הוא קרא לזה, אבל איש לא באמת מכיר את אותן אנונימיות, למעט הרזומה המקצועי היפה שבו התעטרו. האם יש שם "מנכ"לית", או כל מועמד אחר ברשימה, שלא יהיה מוכן בשום אופן לשבת בממשלה שתישען על סיעות ערביות? זה בדיוק תפקידו של צוות המיפוי לגלות. כך גם לגבי הזנבות של ליברמן והאנונימיים המוחלטים של איזנקוט.
מטרת העל של צוות המיפוי היא לבחון שיתופי פעולה אפשריים, תוך פירוק המסגרות המפלגתיות הקיימות, ולהעביר את המנדטים החסרים לשורות הממשלה בראשות נתניהו. אבל יש גם מטרות משנה: טרפוד היוזמה להשתלט על הכנסת או העברת חוק שימנע את הטלת המנדט על נתניהו. בינתיים יש גם הצלחות ביניים: חשיפת אמירות והתבטאויות מביכות של מועמדים שונים בעקבות אותה עבודת מיפוי סיזיפית, ובעיקר יצירת לחץ גדול במטות המפלגות, מידור אנשי הרשימה, ועד לרעיון העיוועים של איזנקוט להחתים את מועמדיו על טופס נאמנות למקרה שיחליט להקים ממשלה עם הערבים.
גם קריסתו של דוידי בן ציון, שהודיע על פרישה מ"עמך ישראל" של עופר וינטר, לא הגיעה בחלל ריק. הוא זוהה, סומן וטורפד באופן ממוקד על ידי אנשים שהיו אמונים על כך. במקרה הזה דווקא ממפלגת הציונות הדתית. שם מקווים שהוא הראשון, אבל לא האחרון.
אגב, בניגוד לטענה שהופעלו עליו לחצים פסולים, כמו על מועמדים אחרים שעוד לא הודיעו על פרישתם, עם רמיזות עבות על מכונת רעל ומכבש לחצים על בני משפחתו, הפעולה להסרתו של בן ציון הייתה נקייה וזכה. אף אחד לא קילל, לא הכפיש, לא קרא לו בוגד או הטיח בו שום האשמה, פרט לדרישה ממנו לקיים את התחייבות היסוד של עופר וינטר ומפלגתו: לנהוג באחריות כלפי הגוש. אם יש חשש שלא עוברים, לא מתמודדים. כך הצדיק וינטר מלכתחילה את החלטתו לא להתחבר ולרוץ לבד. איך הוא יכול להאשים את בן ציון על כך שבסך הכול עמד בהתחייבותו?
ההתרעות לפני 7 באוקטובר: כתב אישום נגד המתריעים?
למרות שפוטנציאל אירועי 7 באוקטובר מזמן מאחור, אחד המסרים הבולטים של מפלגות האופוזיציה וכלי התקשורת התומכים בהן הוא להחזיק את הנושא באוויר עד כמה שניתן. נרתמו להצלחתם המזכיר הצבאי הקודם אבי גיל וראש השב"כ לשעבר רונן בר, שהגיש השבוע תביעת לשון הרע נגד נתניהו, תוך שהוא מזכיר את ההתרעות המרכזיות שהעביר ערב המלחמה לנתניהו ואנשיו.
כתב התביעה של בר הוא כתב אישום חריף. נגד בר עצמו. מבלי להיכנס לטענות של נתניהו, שהן מושא התביעה, אם מצרפים את דבריו לדברי אבי גיל בריאיון שהעניק, מתגלה תמונה עגומה ומטרידה מאוד של הלך הרוח שפשה אז בקרב אותם קצינים וגורמי ביטחון בכירים, שהיו אמונים על שמירת גבולותיה של ישראל ומניעת מזימות זדוניות של אויביה.
השניים, בר בכתב תביעתו וגיל בריאיונו, הפליגו בתיאור ההתרעות שהעבירו, הם וכלל הצמרת הביטחונית, לדרג המדיני ולראש הממשלה בימים שלפני הטבח. זאת, בהקשר של הרפורמה המשפטית, שלדבריהם קרעה את הציבור הישראלי, החלישה את מערכת הביטחון והעבירה מסר ברור לאויביה כי מתקרבת שעת הכושר למתקפה.
הם לא משקרים. התרעות כאלה אכן הועברו. כמובן, בלי זירה ספציפית או מועד ברור, אבל התרעה כללית למלחמה אכן התקבלה. שר הביטחון קיבל אותה, וגם, בסופו של דבר, ראש הממשלה.
אבל ההתרעה הזאת לא רק שאינה מנקה אותם, אלא בדיוק להפך: היא מלכלכת ומטנפת אותם באחד האירועים המזוויעים שאירעו במדינת ישראל בעשורים האחרונים.
הרגע שבו הפוליטיקה נכנסה לצה"ל
בכל ויכוח פוליטי, מר וחריף ככל שיהיה, יכולה הייתה הקבוצה הנחותה, זו שאינה אוחזת בהגה השלטון, להחליט שהיא שורפת את המועדון. ובעיקר להכניס בכוח את צה"ל לתוך המערכה. בצבא משרתים ימניים ושמאלניים. כל קבוצה, בכל רגע נתון, הייתה יכולה לקבוע שמה שקורה במדינה מצדיק מלחמת קודש, לסרב פקודה, לפרק יחידות, להטיף לסרבנות ולעזוב את יחידות המילואים.
הימין היה יכול לעשות את זה על רקע הסכמי אוסלו, נושא שנוגע ישירות למערכת הביטחון ולתפקוד צה"ל תחת מגבלות חדשות של תיאום עם רשות טרוריסטית שהובאה מתוניס, או בהתנתקות, אירוע שקרע משפחות, בתים ולבבות. היו יכולים להגיד אז שצה"ל לא רק שאינו ממלא את ייעודו להילחם באויב, אלא נלחם ביהודים, ולסרב להיות חלק משורותיו. ויש גם דוגמאות מהצד השני. המשותף לכולם, בשבעים השנים האחרונות, הוא שזה לא קרה. צה"ל נותר מחוץ לתחום. פוליטיקה עושים בכנסת, בכיכרות, בתקשורת. לא מכניסים אותה לתוככי הגוף הביטחוני-חברתי המשמעותי ביותר לחברה הישראלית, שהיה חלק ממרקם חייה במשך עשורים.
עד 2022. בהחלטה מודעת, מופקרת ומטורפת, החליטה קבוצה גדולה, בסיוע ובתמיכה של כלי תקשורת מרכזיים, שארבעת החוקים לאיזון מערכת המשפט שעליהם הכריז שר המשפטים הם עילה מספיקה לפרק את צה"ל, להכניס את הפוליטיקה בכוח לשורותיו ולקרוא לסרבנות ולאי-התייצבות, לקול מקצב תופי הטם-טם של התקשורת, שליבתה והדהדה את המהלך, עם דיווחים דרמטיים על עוד יחידה ועוד חיל שאנשיו החליטו לקחת חלק במעשה המטורף, חסר האחריות ונטול הבושה. ושוב, רבים וטובים בהרבה יכלו לעשות זאת מזמן, על נושאים מוצדקים פי אלף וגם רלוונטיים ישירות לצבא, אבל בחרו שלא לעשות זאת. בגלל האחריות. בגלל ההבנה העמוקה של ההשלכות. בגלל שהמדינה, על כל מגרעותיה והמהלכים המסוכנים שהובילה, עמדה בכל זאת מול עיניהם.
הדבר המדהים הוא שאותם אלה שהיו אמונים על השלטת החוק והסדר, אלה שהיו אמורים לעמוד בראש החץ ולפעול בתקיפות הגדולה ביותר להוציא מיידית כל סממן פוליטי ומחאה פרלמנטרית משורות צה"ל, לא רק שלא עשו זאת, אלא הצטרפו אליהם. ובחרו להתריע בפני הדרג המדיני שיש בריונים שמפרקים את הצבא, ולכן צריך להיכנע להם. לא היה פרק מופרך ומביש בתולדות צה"ל, יותר מכל המחדלים הביטחוניים שנעשו בשל טעויות כאלה ואחרות, מאשר הרגע ההוא שבו פשטו קצינים בכירים על הכנסת וניסו לשכנע את ראש הממשלה, השרים וחברי ועדת החוץ והביטחון שעליהם להיכנע למופרעים שמחסלים את הצבא מבפנים, ולכן צריך לעצור את הרפורמה.
אבי גיל ורונן בר, שאליהם אפשר לצרף את הרצי הלוי ואהרן חליוה, לא רק שהתנהגו ככנועים שבחרו להתרפס בפני הסרבנים, אלא נקטו צד ברור בסוגיה פוליטית שאסור היה להם בכלל לגעת בה ולעסוק בה. "ההתרעות" שהעבירו לממשלה הן כתב האישום הגדול ביותר נגדם עצמם. אלה שבחרו בדעות פוליטיות ובכפיית עמדותיהם הנפסדות על פני סדרי ממשל תקינים, הקובעים כי הממשלה והכנסת הן האמונות על חקיקה, ומה לעשות, הן גם אמונות עליהם, ירצו או לא ירצו. באותם רגעים לא התנהגו אותם בכירים כמו מפקדים בצבא של מדינה, אלא כראשי מיליציה שמנסה להשתלט על מדינה.
האירוע הזה, כמו גם אחרים, הוא דוגמה לבסיס המחלוקת בין אלה התומכים בוועדת חקירה ממלכתית שימנה יצחק עמית, לבין ועדת חקירה בריאה שתשים שיקולים פוליטיים בצד ותעסוק בעובדות כפי שהן. יצחק עמית, או מי שימנה, יחשבו כמו גיל ובר שההתרעה למלחמה שהעבירו ראשי צה"ל לממשלה היא מעשה לגיטימי ותקין. ראש ועדה אחר, אמיתי ונטול פוליטיקה, יגיד את האמת: קצינים בכירים ומפקדים ראשיים נתנו רוח גבית לאלה שהחליטו במודע לפרק את צה"ל.
עדות מנדלבליט: התיקים קרסו מזמן
אביחי מנדלבליט הגיש את כתב האישום נגד נתניהו כחודש לפני הבחירות לכנסת. כשניסו מקורבי נתניהו למחות על העיתוי, הסבירו שוחריו שיש עניין בהגשת כתב האישום דווקא בזמן הבחירות, כדי שהציבור יראה את האמת מול העיניים בבואו לקלפי. כעת התהפכו היוצרות, כשמנדלבליט ופרשניו בתקשורת מוחים על כך שפרקליטי נתניהו בחרו בעיתוי הבחירות להבאתו לדוכן העדים כעד הגנה, כדי לסייע לנתניהו בבחירות. פתאום לא חשוב שהציבור יידע את האמת לפני הבחירות. מילא.
אבל גם הנחת היסוד שלפיה עדות מנדלבליט מיטיבה עם נתניהו רגע לפני הבחירות טעונה בירור. הרי בתיק כה מוצק, כל כך מובהק, עם עבירות כה קשות וחמורות, היו אמורים נתניהו ופרקליטיו דווקא להרחיק את עדותו של התובע הראשי מהבחירות, לא? כנראה שגם הם כבר מבינים שלא.
כי האמת הפשוטה, מעבר לכל התעמולה שמסביב, היא שהתיקים קרסו מזמן, שהמשפט הוא פארסה שלא ברור למה השופטים או נשיא המדינה לא עושים לה סוף. התעללות בגופה. אין שוחד, זה כבר השופטים אמרו. פעמיים. אין מרמה, אין הפרת אמונים, אין כלום. עדי המדינה שירתו יותר את ההגנה מאשר את התביעה.
בכירי מערכת אכיפת החוק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשיך, שגם תורם יגיע, לא רק שאינם מחזקים את תזת התביעה, אלא מקריסים אותה. מבהירים שלא הייתה קיימת מלכתחילה. אין בראיות אפילו דבר אחד מבוסס. וגם גיבוב העדויות הקיים נגבה בדרכים פסולות ולא חוקיות, שבמשפט האמריקני לא היו קבילות בשום דרך.
315 הראיות והשאלות הקשות למנדלבליט
אבל זה יותר גרוע מזה. עדות מנדלבליט, וגם עדויות של חוקרים שהעידו בעבר, לא רק שמנקות את נתניהו, אלא מפלילות אותם עצמם. תחילה ברשלנות פושעת. הרי היועמ"ש, שדרש להיות חתום בעצמו על כתב האישום, הודה בפה מלא שלא הכיר את 315 הראיות המופיעות בכתב האישום כהוכחה לשוחד שקיבל נתניהו. צריך להבין: 315 הראיות האלה הן כל התיק. אין עוד משהו חוץ מהן. אין עוד מתת. אין עוד עסקת שוחד בלעדיהן.
אז אם עליהן הוא לא ידע, איך קבע לכל הרוחות שנתניהו קיבל שוחד? ואם לא ידע, למה חתם בעצמו על כתב האישום? ומה לעזאזל קרה בשימוע ("בלב פתוח ונפש חפצה"), שנערך על ידו ובנוכחותו, שבו הוצגו לו אחד לאחד המקרים שבהם לא היה סיקור אוהד, לא הייתה היענות חריגה, ולפעמים לא הייתה היענות כלל? והם עדיין בתוך כתב האישום בחתימת מנדלבליט.
אבל לא רק רשלנות פושעת. גם רשעות במזיד. במשך שנים זועק בכיר מח"ש לשעבר, וכיום ח"כ מטעם הליכוד, משה סעדה, יחד עם בכירים נוספים במח"ש, שמנדלבליט והפרקליטות מנעו בגופם חקירת מח"ש נגד חוקרים שביצעו מעשים פליליים, על פי החשד, בתיקי נתניהו. בין השאר בגיוס ניר חפץ לעד מדינה או בשתילת תוכנות ריגול לא חוקיות וללא אישור. כמה לעגו לסעדה. אמרו שהוא מונע מנקמנות נגד הארגון שנגדו ניהל תביעה משפטית, ונגד אלה שסירבו למנות אותו למנהל המחלקה.
עד עדות מנדלבליט, שאישרה למעשה, לטענת הכותב, אחת לאחת את כל טענותיו. אכן הוגשו תלונות על מעשים לא חוקיים בתיקים הללו. ואכן היועמ"ש סירב לחקור. הסיבה, לפי פרשנות זו: תיקי נתניהו היו חשובים יותר למערכת. ואיש לא רצה שיאונה להם כל רע, חלילה. שהחקירה תתנהל כסדרה. שהחוקרים שסרחו יישארו בתפקידם. ושמלאכת התפירה תושלם במלואה. הסיבה שעדות מנדלבליט מועילה לנתניהו אינה תעמולה ריקה. אלא כי האמת פשוט התגלתה.