דיווחים מהימים האחרונים מצביעים על כך שטהרן מבצרת את ההגנות סביב אתרי הגרעין, משקמת יכולות בליסטיות, מכינה את הציבור לאפשרות של חידוש הלחימה ומאותתת כי במקרה של מתקפה אמריקנית או ישראלית היא לא תסתפק בתגובה נקודתית. איראן פועלת כאילו המתקפה הבאה איננה שאלה של "אם", אלא של "מתי" - ואולי גם של "מי": ארצות הברית לבדה, ישראל לבדה, או שתיהן יחד.
כאן טמון האוקסימורון האיראני. איראן היא מדינה חלשה יותר, ענייה יותר, מוכה יותר ומבודדת יותר - אך דווקא משום כך מסוכנת יותר. ככל שהיא מאבדת נכסים קלאסיים של עוצמה, היא מפעילה נכסי כאוס. אין לה די נפט לייצב את כלכלתה, אבל יש לה יכולת לשבש את סחר הנפט של אחרים. היא מתקשה לשקם את אמון הציבור בבית, אך מקפידה להעלות את מפלס החרדה במפרץ. היא סופגת סנקציות, מחסור ואינפלציה, אך עדיין מחזיקה רשת של מיליציות, טילים, כטב"מים ומוקדי לחץ ימיים.
לכן האיום האיראני החדש אינו רק "נפגע בבסיסים אמריקנים". מוחסן רזאאי, מן הדמויות הביטחוניות הוותיקות של המשטר, הרחיב את מילון האיומים אל המפרץ הדיגיטלי: המפרץ של 2026 איננו רק מרחב נפט. הוא גם מרחב דאטה: כבלי תקשורת, מרכזי נתונים, תשתיות ענן, פיננסים דיגיטליים ובינה מלאכותית. כאשר רזאאי מאיים על כבלים, דאטה-סנטרים ותשתיות טכנולוגיות באמירויות, הוא בעצם מתרה במדינות המפרץ שלא רק העבר שלהן - הנפט - נמצא בטווח האש, אלא גם עתידן.
במקביל, איראן מפעילה לחץ מדוד במצר הורמוז. כאן טמון שינוי יסודי. איראן כמעט שאינה מייצאת נפט בהיקף שמעניק לה את מנוף העוצמה שהיה לה בעבר. הנפט שלה כבר איננו קלף כלכלי גדול; הוא נעשה בעיקר תזכורת למה שאיבדה. לכן טהרן עוברת ממנוף האספקה למנוף ההפרעה. אם אינה יכולה להזרים נפט לשוק בתנאים שלה, היא יכולה לשבש את זרימת הנפט של אחרים. אם אינה יכולה לבנות יציבות כלכלית, היא יכולה לייקר את חוסר היציבות של יריביה.
זהו המעבר מן הנפט כמשאב אל הנפט כנשק משבש. היא אינה סוגרת את המצר בהכרזה דרמטית, משום שסגירה מלאה עלולה להזמין מתקפה אמריקנית רחבה. במקום זאת היא מכרסמת בביטחון השיט: עוד תצפית, עוד הטרדה, עוד כלי שיט שמרגיש מאוים, עוד ביטוח ימי שמתייקר, עוד מכלית שמשנה מסלול. זו אינה מלחמה כוללת. זו כלכלה שתכליתה לנטוע פחד.
אבל הורמוז הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני נמצא בבאב אל-מנדב. החות'ים, בני חסותה של איראן, יצרו נקודת לחץ שנייה בדרום הים האדום - בדיוק במקום שאליו סעודיה ומדינות המפרץ מבקשות להסיט חלק מנתיבי האנרגיה כאשר הורמוז מאוים. אם הורמוז הוא שער היציאה של הנפט מן המפרץ, באב אל-מנדב הוא שער הכניסה אל הים האדום, סואץ ואירופה. זו תפיסת מלקחיים: איראן עצמה לוחצת בצפון-מזרח; החות'ים לוחצים בדרום-מערב; סעודיה מוצאת את עצמה בין שני מצרים.
במובן הזה, חולשתה של איראן אינה מרסנת אותה בהכרח. היא דוחפת אותה אל שפת הכאוס. איראן אינה יכולה לנצח את ארצות הברית במלחמה קונבנציונלית, אבל היא יכולה להראות שכל מלחמה נגדה תעלה מחיר אזורי: מכליות, נמלים, שדות תעופה, מרכזי דאטה, כבלי תקשורת, מתקני נפט, הורמוז ובאב אל-מנדב. זהו איום מוחשי בהרבה מן הסיסמה הישנה על "סגירת הורמוז". איראן אינה אומרת רק: אם תכו בי, אכה בכם. היא אומרת: אם תכו בי, אפגע במערכת העצבים של המפרץ.
הרפובליקה האסלאמית של איראן נמצאת בשעה הקשה ביותר בתולדותיה. יצוא הנפט שלה מצומצם מאוד, הסנקציות והמצור מכבידים, המטבע נשחק, והרחוב האיראני מרגיש את הלחץ בכיס, בחנויות, בשכר ובמחירי המזון. אבל דווקא משטר שנדחק לפינה עלול לראות בהסלמה מבוקרת כלי הישרדות: דרך להדק שורות, להשתיק ביקורת פנימית, להאשים את "התוקפנות האמריקנית-ציונית" במצוקה הכלכלית ולהחזיר את האידיאולוגיה למרכז הבמה.
מול זה, טראמפ מנסה לשדר הרתעה בלי להיגרר למלחמה גדולה לפני בחירות האמצע. הפנטגון מכין אופציות. ישראל עוקבת אחר שיקום היכולות האיראניות. מדינות המפרץ חוששות להפוך לשדה הניסוי של תגובת הנקם האיראנית. והשווקים, בניגוד לדוברים הפוליטיים, אינם מקשיבים רק למילים. הם מסתכלים על הורמוז, על באב אל-מנדב, על ביטוח ימי, על עראמק"ו, על החות'ים ועל האפשרות שמלחמה שתוכננה להיות מוגבלת תהפוך לאזורית.
איראן של היום אינה רק צועקת. היא מתחפרת, משקמת, משבשת ומנסה להוכיח שאם תותקף - כל האזור ישלם. זו אינה עוצמה של אימפריה. זו עוצמה של משטר נצור: משטר שאינו מוכן להיכנע, שמרגיש שאין לו עוד הרבה מה להפסיד ושמוכן לחתוך את הכבל גם אם החושך ייפול גם עליו.