logo

יונתן אוריך ועמית סגל שיתפו פעולה? האמת היא בכלל לא הסיפור

266

השיחות שלכאורה נחשפו מעוררות שאלות על הקשר בין יועצו הקרוב של נתניהו לפרשן חדשות 12. אבל גם מי שסולד מאוריך חייב להגן על זכותו לפרטיות - דווקא כשהתוכן מביך ומקומם

ניר קיפניס
ניר קיפניס12/10/2026 - 10:17
שחרור ממעצר בית של יונתן אוריך, בימ"ש השלום ראשל"צצילום: מערכת וואלה

נהוג לומר שלכל אחד יש את האמת שלו, אבל היו שנים שבהן האמת הייתה מוסכמת על רוב הצדדים, לפחות באופן כללי.

זה לא הוביל לאחידות המחשבה: בישראל, למשל, היו ימין ושמאל מובהקים שסלעי המחלוקת ביניהם היו היחס לערבים - באופן כמעט בלתי נתפס במציאות של ימינו, הימין הליברלי הפגין ביחד עם השמאל הרדיקלי במטרה להפסיק את השלטון הצבאי על ערביי ישראל - עתיד "השטחים", בין אם נקראו "כבושים" או "משוחררים", יחסי דת ומדינה ועוד.

מפתה להיכנס כאן לדיון שיתחיל בגישה הפוסט-מודרניסטית למושגים כמו "אמת" או "עובדות", ימשיך אל הפגיעה באמינות כלי התקשורת הרשמיים ואל אובדן הבלעדיות שלהם על תיווך המציאות בעידן הרשתות החברתיות, ויסתיים, אולי, בפוליטיקאים תאבי שלטון שדואגים להפיץ אמת כביכול - ובכלל זה גם שקרים בוטים - שהונדסה על ידי יועצי תקשורת ומופצת בערוצים מטעם.

הוויכוח הציבורי לא היה אז פחות חריף, אבל הוא התנהל לרוב מול עובדות שלא הייתה עליהן מחלוקת: מה שדווח בחדשות, שנכתב בעיתונים, ששודר ברדיו או בטלוויזיה, נחשב לאמת, גם בעיני ובאוזני מי שלא אהב את הנימה הפרשנית שהתווספה לדברים.

אנו נשתדל לעמוד בפיתוי, שכן נדמה כי בפרשה הנוכחית שמסעירה את הפוליטיקה והתקשורת בישראל, האמת אינה העיקר.

יונתן אוריך, 13 בנובמבר 2022
גם לאוריך יש זכות לפרטיות צילום: ראובן קסטרו

הזכות לפרטיות

למה היא אינה העיקר? כי עניינה של הפרשה הזאת אינו אמת או שקר, אלא זכותו של אדם לפרטיות.

כשם שהגנה על חופש הביטוי פירושה, על פי הציטוט שמיוחס בטעות לוולטר - ונכתב למעשה על ידי אוולין ביאטריס הול בספרה "החברים של וולטר", אפרופו אמת - הנכונות למות בעבור זכותו של אדם להשמיע דברים שאינך מסכים למילה אחת מתוכם ("איני מסכים עם דבריך, אבל אמות למען זכותך להשמיע אותם", בתרגום חופשי של המקור), כך גם ההגנה על הפרטיות מחייבת נאמנות טוטאלית לעיקרון, גם במקרה של סלידה מהאיש.

למה הכוונה? ובכן, איני מכיר אישית את יונתן אוריך, אבל אם מה שקראתי ושמעתי עליו בתקשורת נכון, הרי שמדובר בעיניי באדם מתועב. בפרשת קטארגייט הוא נחשד, בין היתר, בקידום מסרים ואינטרסים של קטאר בזמן שהיה מקורב לראש הממשלה. בנפרד, בפרשת המסמכים המסווגים, הוגש נגדו כתב אישום מתוקן שמייחס לו בין היתר שתי עבירות של "מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה".

קשה להעלות על הדעת עבירה חמורה מזו - וקשה להאמין שהאיש עדיין נחשב ליועצו הקרוב של נתניהו בשעה שכתב אישום בגין עבירות שכאלה תלוי ועומד נגדו, גם אם עומדת לו כמובן חזקת החפות.

אחרי שהשמעתי את דעתי על האיש ופועלו, יובהר: הגנה על זכויות האדם והאזרח במדינה דמוקרטית כוללת גם את זכותו של יונתן אוריך לפרטיות.

אוריך לא לבד. הוא הדין, למשל, לגבי אפי נוה, אם להתייחס לפעם הקודמת שבה דנה התקשורת בהרחבה בחומרים מטלפון שהושגו שלא ברשות בעליו: גם למי שמיוחסים לו מעשים רעים לא מגיע שפרטיותו תופר.

רוצה לומר, אפשר לסלוד מהטיפוס ומעלליו, לכאורה או שלא לכאורה, ועדיין - עם כל הרצון הכן לראות את חיוכו השחצני נמחק מפניו מרוב בושה - חובה עלינו להגן על זכותו לשמור את התכתבויותיו לעצמו.

אמת או שקר?

כל מי ששמח לאידו של יונתן אוריך היום בשל שיחות עם מאן דהו, שבהן נכתבו לכאורה דברים מביכים על בני הזוג נתניהו, בנם, בעלי תפקידים בלשכת ראש הממשלה ואנשי ציבור אחרים, כולל דמויות מפתח בתקשורת, חייב לשאול את עצמו האם היה רוצה שיפגעו כך בפרטיותו.

שייחשפו ברבים דברים שכתב לאחרים על בת או בן הזוג שלו, על חמותו, על העדפותיו האינטימיות כפי שהן משתקפות, למשל, בהיסטוריית הגלישה שלו, על דברים שכתב בעידנא דריתחא, בגילופין ועוד.

בהתאם לצו המצפוני הזה, לא תובא כאן כל התייחסות לתוכן הדברים, אלא רק לגלים שעוררה הפרשה.

בהודעה מטעם עורכי דינו של אוריך נמסר: "מי שפרץ ליונתן אוריך לוואטסאפ ופרסם תכתובות אישיות תוך שהוא מוסיף ומשנה את השיחות - ישלם את מלוא המחיר".

נניח לרגע למחיר ולשאלה המשפטית שעולה מהאיומים בתביעה ששיגר אוריך כלפי מי שפרסם קטעים מהשיחות, ונתייחס לצירוף "פרץ ופרסם" לצד "מוסיף ומשנה".

לפחות לאוזניי, הוא מעורר שאלה פשוטה: אם מדובר בבדיה גמורה, למה נדרשה בכלל פריצה? ואם מדובר בחומר אמיתי ששונה בחלקו - מה אמיתי ומה שונה?

אין כאן בהכרח סתירה, אבל יש כאן עמימות. ואם מה שנגנב ופורסם אינו אמת אלא בדיה, או אמת שעברה מניפולציה, מה המשמעות של כל הפרשה - ושל כל פרשה - בעולם שבו אין עוד משמעות מוסכמת לעובדות?

בנושא הזה קשה שלא להיזכר בקליאן קונוויי, אז יועצת בכירה לנשיא דונלד טראמפ, שהגנה ב-2017 על טענות דובר הבית הלבן שון ספייסר בנוגע לגודל הקהל בהשבעתו הראשונה של טראמפ. כשהתבקשה להסביר את הפער בין דבריו לבין הנתונים והתצלומים, היא השתמשה בביטוי שנכנס מיד לפנתיאון: "עובדות אלטרנטיביות".

ישחקו הנערים

ואם בעובדות אלטרנטיביות עסקינן, אחד הנושאים שמשכו את תשומת הלב הציבורית היו הודעות שהוחלפו לכאורה בין אוריך לעמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12.

לא אתייחס לתוכן השיחות כפי שדלף - לא בגלל חשש מתביעה מצד אוריך, אלא כאמור מפני שאין לתת יד לפגיעה בפרטיות.

עם זאת, בשולי האירוע, הרצון להגן על השניים הוליד תגובה מצחיקה מטעם הפלטפורמה "מלוכדים ניוז", המזוהה עם הליכוד. בהודעה שפרסם "מלוכדים ניוז" הוגדרו חילופי הדברים כ"התכתבות סחבקית בין חברי נעורים עמית סגל ויונתן אוריך" - התחביר הגרוע, במקור.

עמית סגל נולד בשנת 1982, כלומר הוא בן 44. יונתן אוריך נולד בשנת 1989, כלומר הוא בן 37. היום זה נשמע כמעט אותו גיל, אבל בגיל הנעורים הפער הזה נראה קצת אחרת. נניח לרגע ש"נעורים" הם טווח הגילים שבין 12 ל-18. כשהיה סגל בן 18, בקצה העליון של ה"נעורים", אוריך היה בן 11. נשמע למישהו כמו צמד חברי נעורים?

הנה כי כן, גם מי שביקש להקליל את התוכן חטא באי-דיוק, אלא אם כן כמובן יש ל"מלוכדים ניוז" עובדות אחרות, "אלטרנטיביות".

כי ככה זה בעידן שבו אין אמת אחת, עידן שבו כל אחד רשאי לבחור למה ולמי להאמין.

דמוקרטיה או הרס הדמוקרטיה?

עוד באותו נושא: