אתמול, באופן כמעט רשמי, התהפכו היוצרות במשפט נתניהו. תיק מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו הפך, לפחות מבחינת התמונה שעלתה בחקירה הנגדית, לתיק בנימין נתניהו נגד פרקליטות המדינה. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, שהחליט להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, מצא עצמו בעמדת הנאשם. עדותו חשפה כשלים מטרידים בפיקוח על החקירות, ומעלה שאלות קשות על השימוש בכוח העצום של התביעה הכללית כנגד נבחרי הציבור בישראל.
מנדלבליט אישר שלא כל פעולות החקירה הובאו לאישורו, וסיפר על האזנת סתר לנתן אשל ש"הרתיחה" אותו ושהורה לבטלה. הוא הודה שלא עבר בעצמו על כל 315 אירועי הסיקור שיוחסו לנתניהו בתיק 4000, אלא הסתמך על מה שהציגה לו הפרקליטות. הוא גם קבע שתרגיל החקירה שהופעל כלפי מקורבת לניר חפץ היה פסול, והודה שמנע בירור של האירוע באמצעות גביית עדויות, מחשש שהדבר ישבש את החקירה. אלו אמירות חמורות ביותר מצד האיש שאמור היה לפקח על החקירות הרגישות ביותר בתולדות מדינת ישראל.
איך קרה שהיועץ המשפטי לממשלה, האיש שעומד בראש התביעה הכללית, הפך להיות תלוי כל כך באנשי הפרקליטות? מדוע לא הפעיל פיקוח הדוק יותר על החוקרים ועל צוות התביעה? ומדוע לא סמך על האינטואיציות שלו עצמו, שהביע לאורך הדרך ספקות לגבי תיקי נתניהו? הרי מנדלבליט היה מודע לחולשות ולמורכבויות של התיקים, ולמרות זאת החליט להגיש שלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן.
אז חטא הקדמון של תיקי נתניהו מצוי בפרשת הרפז. כזכור, נגד מנדלבליט התנהלה חקירה בחשד למעורבותו בטיפול בפרשת מסמך הרפז. התיק נסגר, אך שאלת עילת הסגירה נותרה בלתי מוכרעת במשך תקופה ממושכת. מנדלבליט ביקש שהתיק ייסגר בעילה של היעדר אשמה, ולא מחוסר ראיות. אלא שפרקליט המדינה, שי ניצן, התמהמה במתן החלטה. גם השופט בדימוס דוד רוזן מתח ביקורת על התנהלות זו.
אתמול, באופן כמעט רשמי, התהפכו היוצרות במשפט נתניהו. תיק מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו הפך, לפחות מבחינת התמונה שעלתה בחקירה הנגדית, לתיק בנימין נתניהו נגד פרקליטות המדינה. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, שהחליט להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, מצא עצמו בעמדת הנאשם. עדותו חשפה כשלים מטרידים בפיקוח על החקירות, ומעלה שאלות קשות על השימוש בכוח העצום של התביעה הכללית כנגד נבחרי הציבור בישראל.
מנדלבליט אישר שלא כל פעולות החקירה הובאו לאישורו, וסיפר על האזנת סתר לנתן אשל ש"הרתיחה" אותו ושהורה לבטלה. הוא הודה שלא עבר בעצמו על כל 315 אירועי הסיקור שיוחסו לנתניהו בתיק 4000, אלא הסתמך על מה שהציגה לו הפרקליטות. הוא גם קבע שתרגיל החקירה שהופעל כלפי מקורבת לניר חפץ היה פסול, והודה שמנע בירור של האירוע באמצעות גביית עדויות, מחשש שהדבר ישבש את החקירה. אלו אמירות חמורות ביותר מצד האיש שאמור היה לפקח על החקירות הרגישות ביותר בתולדות מדינת ישראל.
איך קרה שהיועץ המשפטי לממשלה, האיש שעומד בראש התביעה הכללית, הפך להיות תלוי כל כך באנשי הפרקליטות? מדוע לא הפעיל פיקוח הדוק יותר על החוקרים ועל צוות התביעה? ומדוע לא סמך על האינטואיציות שלו עצמו, שהביע לאורך הדרך ספקות לגבי תיקי נתניהו? הרי מנדלבליט היה מודע לחולשות ולמורכבויות של התיקים, ולמרות זאת החליט להגיש שלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה מכהן.
אז חטא הקדמון של תיקי נתניהו מצוי בפרשת הרפז. כזכור, נגד מנדלבליט התנהלה חקירה בחשד למעורבותו בטיפול בפרשת מסמך הרפז. התיק נסגר, אך שאלת עילת הסגירה נותרה בלתי מוכרעת במשך תקופה ממושכת. מנדלבליט ביקש שהתיק ייסגר בעילה של היעדר אשמה, ולא מחוסר ראיות. אלא שפרקליט המדינה, שי ניצן, התמהמה במתן החלטה. גם השופט בדימוס דוד רוזן מתח ביקורת על התנהלות זו.
ביוני האחרון אישרה הכנסת חוק להפרדת מח"ש מהפרקליטות וממערך הייעוץ המשפטי לממשלה, ולהקמתה כגוף עצמאי במשרד המשפטים. עדותו של מנדלבליט מלמדת מדוע יש חשיבות עקרונית להפרדת הגוף שאמור לחקור שוטרים מן הגורמים המנהלים את התיקים שבהם אותם שוטרים מעורבים.
כאשר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מעיד שידע על תרגיל חקירה פסול, אך מנע בירור באמצעות גביית עדויות מחשש לפגיעה בחקירה, מתעוררת שאלה מוסדית חמורה: מי שומר על זכויות החשודים והעדים כאשר לאותם גורמים שאמורים לאכוף את הדין יש גם אינטרס בהצלחת התיק? הרי בדיוק בשביל זה נחוץ גוף חקירה עצמאי, שלא יהיה כפוף למי שעל התנהלותם הוא אמור לפקח.
אני מזכיר שהשופטת בדימוס הילה גרסטל, שכיהנה כנציבת הביקורת על הפרקליטות ולא בדיוק אשת ימין, מתחה ביקורת חריפה על שי ניצן ועל התנהלות הפרקליטות. היא דיברה על מערכת שסובלת מבעיות ניהוליות וערכיות, ועל קשיים הנוגעים לדיוק ולאמירת אמת. הדברים נאמרו הרבה לפני עדותו של מנדלבליט.
ומעבר למאבק הפוליטי והמשטרי, יש כאן גם אנשים ספציפיים שנפגעו. ראש ממשלה שנדרש להתייצב בבית המשפט גם בעיצומה של מלחמה; ניר חפץ שנחשף לתרגיל חקירה שמנדלבליט עצמו הגדיר כפסול; שלמה פילבר ושאול אלוביץ, שטענות קשות הועלו ביחס לאופן חקירתם וללחצים שהופעלו עליהם ועל משפחותיהם. מאחורי כל דיון על סמכויות ונהלים מסתתרים בני אדם, שזכויותיהם אינן אמורות להיות תלויות בשאלה אם התביעה רוצה בהרשעתם.
התנהלות הפרקליטות בתיקי נתניהו היא לא פחות ממזעזעת. יש כאן מערכת שהתנהלותה נעה בין רשלנות לבין זדון. התנהלות שלא ניתן לפרשה אלא כניסיון ברור לסכל ראש ממשלה פופולרי מימין, תוך שימוש ביוריסטוקרטיה הישראלית כדי לבצר את כוחה יותר ויותר. ועל הנושא הזה בדיוק מתקיימות הבחירות של 2026: על השאלה "מי ישמור על השומרים".
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ – מכון המחקר של עם ישראל".