כאשר פקיסטן, מדינה גרעינית בת כרבע מיליארד נפש החולקת עם איראן גבול של כ־900 קילומטרים, מתקרבת למערכה נגד שלוחתה התימנית, אין מדובר בעוד תוספת כוח לקואליציה סעודית. מדובר באפשרות לשינוי במפת האיומים של איראן עצמה. הרפובליקה האסלאמית, שהרגילה את שכנותיה לחיות בצל שלוחותיה, עלולה לגלות כי שכנותיה מתחילות להתארגן נגדה
איראן ביקשה במשך עשרות שנים להקיף את יריבותיה בטבעת אש. היא טיפחה מיליציות, חימשה שלוחות וביקשה להפוך את המזרח התיכון למרחב השפעה איראני. עתה מתרחש תהליך הפוך ומעניין לא פחות: מדינות האזור מתחילות להתארגן כדי לבלום אותה. ההתפתחות המסקרנת ביותר מגיעה דווקא ממזרח, מפקיסטן, מדינת ענק מוסלמית, בעלת נשק גרעיני, החולקת עם איראן גבול של כ־900 קילומטרים. אם תעמיק מעורבותה במערכה נגד החות׳ים, עלולה טהרן לגלות כי טבעת האש שבנתה סביב שכנותיה הופכת בהדרגה לטבעת לחץ סביבה.
דיווחים על השתתפות מטוסי קרב פקיסטניים בתקיפות בתימן הוכחשו באסלאמאבאד, ואין לראות בהם לפי שעה עובדה מוגמרת. אולם עצם התקרבותה הצבאית של פקיסטן לסעודיה, והאפשרות שתיטול חלק פעיל יותר במערכה, הן התפתחויות בעלות משמעות אסטרטגית. אין מדובר בעוד מדינה המצטרפת לקואליציה. פקיסטן היא מעצמה גרעינית, בעלת צבא גדול, קשרים עמוקים עם ריאד ויכולת להשפיע על מאזן הכוחות במפרץ הפרסי ובמרחב האוקיינוס ה
כדי להבין את גודל השינוי צריך לחזור לאפריל 2015. כאשר פתחה סעודיה במלחמה נגד החות׳ים, ביקשה ריאד מפקיסטן להצטרף למערכה. הפרלמנט באסלאמאבאד סירב. פקיסטן לא רצתה להסתבך במלחמה עם איראן, שכנתה ממערב, ולא ביקשה להפוך את היריבות הסעודית־איראנית למלחמה שלה. כיום, תחת השפעתו של הפילדמרשל עאצם מוניר, מתחדדת השאלה אם אותו קו זהירות עומד להשתנות. אפילו מעבר מוגבל מהגנה על סעודיה למעורבות מבצעית נגד החות׳ים יהיה בעל משמעות היסטורית.
מוחמד בן סלמאן מבין היטב את ההזדמנות. סעודיה, שביקשה במשך שנים להיחלץ מן הבוץ התימני, מגלה כי החות׳ים אינם רק בעיה מעבר לגבול. בהנהגת עבד אל־מלכ אל־חות׳י הם הפכו לכוח המאיים על נתיבי הסחר, על נמלי התעופה ועל מתקני האנרגיה. באב אל־מנדב, שער הכניסה הדרומי לים סוף, הפך למנוף לחץ על הכלכלה האזורית והעולמית. מבחינת ריאד, זהו מאבק על חופש השיט ועל יכולתה להבטיח את עתידה הכלכלי.
אלא שכאן מתגלה גם פער בין השותפים. רשאד אל־עלימי, יושב ראש מועצת ההנהגה הנשיאותית של תימן, מבקש להשיב את סמכות הממשלה המוכרת בינלאומית לצנעא. הסעודים מבקשים בראש ובראשונה ביטחון, יציבות ופתיחת נתיבי הים. התימנים מבקשים גם הכרעה פוליטית וצבאית. והחות׳ים, שכבר הוכיחו את כושר עמידתם בהרי צפון תימן, מסוגלים לגרור גם קואליציה רחבה למלחמת התשה ממושכת.
הפיל שבחדר הוא כמובן איראן. במשך שנים הייתה תימן אחד הנכסים האסטרטגיים של טהרן: באמצעות השקעה מוגבלת יחסית הצליחה הרפובליקה האסלאמית לאיים על סעודיה ועל נתיב שיט בינלאומי מרכזי. כעת היא עלולה לגלות כי אותו נכס הפך לנטל. כאשר מדינה כמו פקיסטן מתקרבת למחנה הסעודי, מצטמצם מרחב התמרון האיראני. אין פירוש הדבר שפקיסטן הפכה לאויבת איראן, אך עצם האפשרות להתייצבותה הצבאית נגדה מחייבת את טהרן לחשב מסלול מחדש.
גם בוושינגטון עשויים לקרוא היטב את המפה החדשה. עבור דונלד טראמפ, קואליציה אזורית המוכנה לשאת בחלק גדול יותר מנטל הביטחון עשויה להיות מכפיל כוח. היא יכולה לאפשר לארצות הברית להחריף את הלחץ הכלכלי, להדק את המצור ולשמר אופציה צבאית אמינה מול איראן, מבלי לשאת לבדה במחיר המערכה. עם זאת, התקרבות פקיסטן לסעודיה אינה מבטיחה שאסלאמאבאד תצטרף לכל מהלך אמריקאי נגד טהרן.
וכאן טמון הפרדוקס האיראני. מדינה שביקשה להציג עצמה כמעצמה אזורית מעצבת סדר עלולה להיתפס בעיני שכנותיה כמטרד שכונתי שיש לרסנו. אבל איראן מבודדת אינה בהכרח איראן מרוסנת. משטר החושש לאובדן השפעתו עלול לבחור בהסלמה דווקא כאשר אפשרויותיו מצטמצמות.
פקיסטן היא אפוא הסיפור הגדול, תימן היא הזירה, ואיראן היא מוקד השינוי האסטרטגי. אם הענק הגרעיני ממזרח יחליט לעבור מן היציע אל המגרש, עשוי להתברר כי המזרח התיכון אינו רק מתארגן מחדש לאחר שנים של טלטלה. הוא מתחיל להתארגן גם מול איראן עצמה.