אם נשיא ארה"ב אכן מבשל תקיפה אמריקאית באיראן - מערכות הבחירות באמריקה וכאן עומדות לחטוף שינוי כיוון דרמטי. ולא להיעלב שהוא שומר מרחק מישראל, זה רק מסיבות אלקטורליות מובנות. מכונת הרעל האמיתית הייתה זו שניסתה לכפות על נתניהו וממשלתו את עצירת המלחמה והליכה לעסקת חטופים מופקרת. בנוסף, סקירת חזון המזרח התיכון החדש של גוש השינוי.
מקובל לחשוב ששלושה שבועות של מערכת בחירות הם נצח. סדר היום יכול להשתנות עוד אלף פעם עד לישורת האחרונה. לא רק שיהיה זה יותר מסביר להניח שזה גם מה שיקרה הפעם, אלא שעל פי הסימנים המוקדמים שהחלו לצוץ בימים האחרונים, זה יקרה בוודאות. עד כמה שאפשר לומר על משהו שהוא ודאי בממלכת אי-הוודאות.
שבוע אחרי שבנימין נתניהו השתלט על סדר היום באמצעות האמירה שגוברת הערכה להסלמה ביטחונית עוד לפני מערכת הבחירות, ואז כמובן אירוע ניסיון חטיפת המטוס שהסתיים בנס גדול שחיזק את השיח הביטחוני, דיווחים מהימים האחרונים מארה"ב מדברים על זה שמשהו עשוי להתבשל בזירה האיראנית. בניגוד לכל הערכות על כך שטראמפ מעוניין להשאיר את הזירה רדומה עד לבחירות האמצע בבתי הנבחרים, שבוע אחרי הבחירות בישראל, בפנטגון התקבלה הנחייה להכין תוכניות למתקפה אפשרית כבר בשבועיים הקרובים. עוד אפילו לפני הבחירות בישראל.

ההסתייגות של טראמפ
בתקופה האחרונה נראה טראמפ מרוחק מעט. בקושי מדבר על ישראל. ממעט לדבר על נתניהו. אפילו שנשאל ישירות אם הוא תומך בו, השיב ביובש שהוא "לא מתערב" ושהוא "לא שמע דברים רעים על איזנקוט". כשנתניהו נסע לניו יורק לאו"ם, טראמפ הספיק לברוח חזרה לוושינגטון לפגוש את נשיא סין. לא באמת היו אילוצי לו"ז.
בשעת הצורך ראשי ממשלות ישראליים ידעו להישאר בחו"ל גם בחגים אם צריך. נפתלי בנט למשל נשאר בגלל נאום באו"ם בניו יורק לשמחת תורה כי לא יכול היה להספיק לחזור קודם. השבוע, בהצהרתו המיוחדת לתקשורת, לא הזכיר טראמפ את ישראל כלל, למעט המשפט "שחררנו את כל החטופים", בלי להגיד איזה חטופים ומאיפה, וכשנשאל אם יש לו מסר לישראל ליום השנה השלישי לטבח ה-7 באוקטובר, ענה בקצרה: "דיברתי עם ביבי, איחלתי לעם ישראל כל טוב".
היחס הזה חריג במיוחד לאור התבטאויות עבר של טראמפ כלפי נתניהו. על כך שהוא מנהיג בזמן מלחמה הטוב ביותר שהיה, שהוא לא מבין את הרדיפה נגדו של מערכת המשפט הישראלית. דורש חנינה עבורו, ומצהיר שוב ושוב: אני אעשה הכל עבור ביבי: “I’m all for Bibi”. בחודש מאי היה אמור טראמפ לבקר בישראל לקבל את פרס ישראל. הביקור נדחה כשהערכה הייתה שנשיא ארה"ב וראש הממשלה שומרים את הביקור לזמן טוב יותר לפני הבחירות. היום אף אחד לא מדבר על כך שביקור כזה ייצא לפועל.

השפעת מחירי הנפט על הבוחר האמריקאי - ועל ישראל
ההסבר המקובל לכל אלה עד כה היה פשוט. טראמפ לא רוצה להפסיד את הקונגרס. מחירי הנפט גומרים למפלגה הרפובליקנית את הקמפיין. מחירי הנפט הם קריטיים לא רק לתעשייה ולצרכני הנפט הגדולים. אלא גם לקצה - לתושב הרגיל שמתדלק את הרכב שלו בתחנת דלק. בניגוד לישראל בה יותר ממחצית מחיר הדלק בתחנות התדלוק מורכב ממיסים, מה שמאפשר "ספיגה" של עליית מחיר הנפט על ידי המדינה, בארה"ב עליית המחירים מגולגלת ישר למחיר לגלון בתחנות הדלק, שמתעדכן ברמה יומיומית. את מיליוני המתדלקים מידי יום הרבה יותר מעניין כמה שילמו הרגע על טנק מלא והרבה פחות אם המלחמה באיראן צודקת או לא צודקת.
לכן האשמה, שמהודהדת בתקשורת ובאופוזיציה האמריקנית בלי הרף, על כך שישראל גררה את ארה"ב למלחמה לא לה באיראן, עלולה לעלות לטראמפ בבחירות. הנשיא האמריקני מבין את זה, ומעדיף להרחיק את עצמו מישראל כרגע. עד שיהיה משוחרר מהשיקולים הפוליטיים הבוערים כשבחירות האמצע יהיו מאחוריו.
השאלה הגדולה כעת היא האם כל הערכות האלה צריכות לעבור עדכון וריענון. ושכל הדיבורים, בישראל ובארה"ב, על הסלמה ביטחונית לפני הבחירות. כולל ההתעקשות של טראמפ, שקיבלה אישוש ישראלי, שידיים איראניות מעורבות בסיפור ניסיון חטיפת המטוס, ועוד איזה שצצה משום מקום על כך שישראל קיבלה אור ירוק מארה"ב לתקוף מליציות איראניות בעיראק, לא מקרבות לא רק שינוי סדר יום נוסף לפני הבחירות, אלא כזה שיהיה דרמטי, מהסוג שטורף את כל הקלפים.

אין שינוי - לא בתמיכה בממשלה ולא בהתנגדות
יום 7 באוקטובר והאירועים הנלווים אליו עברו, מבחינת הליכוד, כמתוכנן. כשראש הממשלה בחר ללכת לבחירות במועדן החוקי - 27 באוקטובר, בניגוד לכמה מיועציו ובכירים בליכוד שאמרו לו להקדים, הוא לקח בחשבון שה-7 באוקטובר, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, ייפול בתוך ימי הקמפיין. היה ברור מראש מה יעשו באופוזיציה, מה יעשו המשפחות השכולות והחטופים המתנגדים לממשלה, והיה גם ברור מה תעשה התקשורת. סך הכל כולם עמדו בציפיות המוקדמות.
הערכה של נתניהו הייתה שמה שלא עשה יום הזיכרון הראשון ולא עשה יום הזיכרון השני, מה כבר יוכל לעשות יום הזיכרון השלישי. כי החלוקה לתמיכה והתנגדות למעשה כבר הייתה. מי שתומך בממשלה עד עכשיו ימשיך לתמוך בה. מי שמתנגד לה - ימשיך להתנגד לה. איזה חידושים יביא איתו יום הזיכרון השלישי שיהפכו את הקערה על פיה. לא יקרה. ואכן לא קרה. כל האירועים קרו, הדוברים נאמו, הפוליטיקאים זעקו. האולפנים רעדו, ודבר לא השתנה.
טבח 7 באוקטובר הוא הנורא והמחריד שקרה על אדמת ארץ ישראל. במאורעות תרפ"ט, בו פרעו ערביי האזור ביהודים שגרו בארץ ללא ממשלה או צבא בכלל, נרצחו כעשירית ממספר הנרצחים באותו יום מר ונמהר בשמחת תורה לפני שלוש שנים. ההפתעה הייתה מוחלטת. לא הצבא, בטח לא הממשלה, ידעו מה עומד להתרחש. אף אחד ממקבלי ההחלטות והנוגעים בדבר לא ידע בוודאות שאלפי מחבלים עזתים עומדים לפלוש ליישובי דרום הארץ, להרוג, לשרוף ולכבוש כל מה שנקרה בדרכם - ושמר את המידע לעצמו. אף אחד. לא ראשי צה"ל והשב"כ, ולא ראש הממשלה ושר הביטחון. יש שאלות אחרות, לגבי ניתוח לא נכון של המציאות, או אי חיבור הקצוות, או קונספציה שהייתה חזקה מהכל, אבל בשורה התחתונה - אם אחד מהגורמים הנ"ל היה יודע שזה מה שעומד לקרות- זה לא היה קורה. אבל הם לא ידעו וזה קרה. למרבה הצער והזוועה.

באופן כללי, אם מתעלמים לרגע מהשעות הראשונות, שהציבור לא קיבל עדיין מענה ראוי למה לא הוקפצו כוחות בתוך שעה-שעתיים בהיקפים משמעותיים, כולל מטוסים ומסוקים, ואחרי שאחרון המחבלים עזב את המקום, בין אם נהרג, נעצר או ברח לעזה, כלל הדרגים ראו את אופן הטיפול בעזה עין בעין. לכולם היה ברור שעזה לא תוכל להישאר כפי שהייתה. שחמאס לא יוכל להיות שוב על גדרות היישובים היהודים, חמוש מכף רגל עד ראש, באין מפריע. היו חילוקי דעות כאלה ואחרים על העיתוי, על הקדימות לעזה או לבנון, אם הכניסה הקרקעית צריכה להיות מיידית או לאחר כתישה אווירית משמעותית יותר, אבל לשורה התחתונה כולם הסכימו. וזה היה האופן בו יצאה המערכה לדרך. היה זה גם הרגע שבני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לממשלת החירום היישר לקבינט המלחמה.
אלא שזמן קצר אחרי שהחלה, ואחרי המראות הדרמטיים של חיילי צה"ל בעומק העיר עזה, בבית החולים שיפא שהפך לבסיס טרור תת קרקעי ענק, ובית הפרלמנט ובתי הממשל העזתים שנכבשו, אחרי שני עשורים שכף רגל של חייל יהודי לא נכחה במקומות האלה, היו כאלה שהחליטו שדי להם במה שנעשה וכעת צריך להחזיר הכל לקדמותו. היה אחלה סבב, חמאס למד לקח, וכעת צריך להשיב את החטופים, לרוקן את בתי הכלא ממחבלים, ולסגור את הבסטה. עד הפעם הבאה שיחליטו לבצע את הטבח, הרצח, האונס והשריפה הבא.
כשזה לא קרה ונתניהו הודיע שהוא ממשיך, החלה מכונת הרעל לעבוד בשיא עצמתה. מידי יום הואשם נתניהו בהפקרת החטופים, בהימשכות המלחמה משיקולים פוליטיים, ובהמשך גם החלו להאשים אותו בגרימת מוות לשווא של חיילי צה"ל שמתים ברצועה במלחמה ללא תכלית.

ימי ממשלת ביידן "הציוני"
הימים היו ימי הממשל העוין של ביידן. נשיא ארה"ב שהתחייב בתחילת הדרך שיתמוך בישראל ואף כינה את עצמו "ציוני", בחר לעצור את המלחמה בכל דרך אפשרית, כולל אמברגו נשק חסר תקדים, תוך כדי מלחמה, ואפילו הוא, וכל אנשיו, בבית הלבן ומחלקת המדינה, שהיו מעורבים במו"מ לשחרור החטופים, נאלצו להודות פעם אחר פעם שמי שמטרפד את העסקאות ומסרב להוציא אותם לפועל זה החמאס, ולא ממשלת ישראל.
אבל למתנגדי הממשלה זה לא שינה דבר. הם המשיכו להטיל את האשמה אך ורק על נתניהו. אפילו כשיצאו עסקאות חטופים לפועל, ונתניהו שחרר מחבלים ועשה דברים שישראל מעולם לא הייתה מוכנה לעשות במסגרת מו"מ לשחרור חטופים, כמו עצירת המלחמה לפרקי זמן ממושכים ואפילו נסיגות זמניות ועוד, וגם כשהדבר חולל משבר פוליטי של ממש, כשעוצמה יהודית פרשה מהממשלה בשל כך - המשיכו הרעלנים בשלהם ותקפו את נתניהו על הפקרת חטופים ועל מלחמה פוליטית. לא זו אף זו - נתניהו הואשם על ידם שעצם המשך המלחמה פוגע בחטופים, וגורם לחמאס להרוג אותם מנקמה.

התנפצותם של שני השקרים
השבוע הוציא יועצו של ביידן לענייני המזרח התיכון ברט מקגורק (פחות או יותר מקבילו של סטיב ויטקוף בממשל טראמפ) ספר זיכרונות אישי, בו הוא מפרט גם אירועים מהתקופה הזאת בחייו בו עמד בלב המגעים בין ארה"ב וישראל בהקשר של המלחמה בעזה. מקגורק כותב בספרו, וכך גם אמר בראיונות שהעניק לכלי התקשורת, שבכל פעם שעמדה עסקה על הפרק מי שטרפד אותה היה החמאס ולא ממשלת ישראל. וכך ניפץ את השקר הראשון.
מקגורק מספר שחמאס בכלל לא רצה בהתחלה לשחרר את החטופים ובכל פעם שהסכים לעסקה, בעסקאות שכן יצאו לפועל, היה זה רק אחרי שישראל דחקה אותו לקיר באמצעות לחץ צבאי אגרסיבי. וכך ניפץ גם את השקר השני. עוד אמר שהסיבה האמיתית שביידן לחץ על ישראל להפסיק את המלחמה כולל הצעד העוין של אמברגו נשק, הייתה פוליטית. ביידן חשש שהימשכות המלחמה תפגע בו בבחירות לנשיאות ולכן רצה לעצור אותה בכל כוחו.
הלחצים לעצור את המלחמה היו אדירים. הארץ כולה נחלקה בסוגיה. כלל המדינות שישראל מחשיבה את דעתם, לרבות כל מדינות אירופה (למעט אולי הונגריה) וארה"ב של ביידן, לחצו לסיים את המלחמה מיד. בצד שלהם ניצבו: בני גנץ וגדי איזנקוט, תחילה מתוך הממשלה אחר כך כשפרשו המשיכו מבחוץ, וכן כל ראשי מפלגות האופוזיציה: יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר גולן, מנסור עבאס, אחמד טיבי ואיימן עודה. זה כולל גם את רוב רובם של כלי התקשורת המרכזיים, ברוב האולפנים, המהדורות המרכזיות, העמודים הראשונים של העיתונים, ואת מטה משפחות החטופים הכללי, שזכה לבמה נרחבת להטיף את משנתו לכל עבר, בתקשורת ואפילו בכנסת אותה הציף מדי יום בכל דיון ובכל וועדה. זו לא הייתה רק דרישה לגיטימית לעצירת המלחמה והליכה לעסקה, זה היה קמפיין רעיל ושקרי, שכלל אמירות נבזיות והפצת בדותות. מכונת רעל אמיתית שלא עצרה ולא פסקה לרגע.
ומול כל אלה עמדו על המשך המלחמה ושלילת כל הסכם שיכבול את ידי ישראל מלהמשיך ולטפל בארגון הטרור בעזה לצמיתות: בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ, איתמר בן גביר, וראשי הסיעות החרדיות. רוח גבית קיבלו מכמה מבני המשפחות מפורום התקווה ופורום הגבורה. וכמה עיתונאים ופרשנים מכלי תקשורת מסוימים.

חזון מנהיגי האופוזיציה
כל הישגי המלחמה עד כה לא הושגו בגלל איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד, אלא הם הושגו למרות איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד. אני מדבר על מעל 60 אחוז משטח הרצועה בה לא מורשה להסתובב אפילו ערבי אחד, על ראשי חמאס כולם שחוסלו. וכן חיזבאללה, שגם ראשיו חוסלו, על צה"ל העמיק אחיזה בעומק לבנון, שגם בה לא מורשה להסתובב אפילו ערבי אחד ולהתקרב לגבול. שלא לדבר על איראן, שחטפה זעזוע שלא דמיינה אי פעם שתחטוף, לרבות חיסול מנהיגה העליון. איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד רצו לעצור. נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' רצו להמשיך. והם המשיכו.
אם היה מנהיג אחד לאופוזיציה שהיה בזמן אמת הולך נגד הזרם העכור של הציבור אליו הוא משתייך ומכריז בזמן אמת שאין ללכת לעסקה מופקרת וצריך להשלים את המלאכה עד הסוף, הוא יכול היה כעת לגרוף את כל הקופה. בנט נגיד. או ליברמן. הם מציגים את עצמם כימין. מה היה אכפת להם כשהם מחוץ לממשלה, ובנט בכלל היה מחוץ לכנסת, בלי שום לחץ שמופעל עליהם - לא על ידי ביידן, ולא על ידי האג ולא על ידי אף אחד - לומר שהם רוצים להמשיך את המלחמה עד הניצחון. שאי אפשר ללכת לעסקה שמשמעותה נסיגה מעזה וכבילת ידי ישראל מלפעול בה, לפחות עד ההפרה הבאה של חמאס (נגיד עוד טבח כזה או אחר). אבל בזמן אמת לא היה שם מנהיג כזה. להיפך, הם אמרו שכן צריך ללכת לעסקה. שכן צריך לעצור את המלחמה.

עכשיו, אותם איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד - שרצו לעצור, מתאוננים על כך שעדיין לא הושגה ההכרעה. והם מבטיחים שאם ייבחרו - יכריעו. איך בדיוק. אם בזמן שלא הופעל עליהם שום לחץ כבר נכנעו, איך יפעלו כשכן יתחילו להפעיל עליהם לחץ. בניגוד אליהם איזנקוט לפחות אומר את האמת. הוא הבטיח שאם יבחר, ישלים את הכניעה אותה דרש עוד ערב פרישתו מהממשלה, וימסור את עזה כולה לערבים. לחמושים שאינם חמאס שיתאמנו במצרים או דבר עיוועים כזה או אחר, שניכר ממנו שדרך הנסיגות וההסכמים המדיניים עדיין מובילה אצלו.
בכלל השילוב של הדמויות הדומיננטיות באופוזיציה הנוכחית, אם יבחרו להרכיב את הממשלה הבאה, יכול להיות מאוד מעניין: איזנקוט יכול לקבל את האחריות לעזה ולהכניס אליה חסות מצרית, בעוד שליברמן יקבל את האחריות על יהודה ושומרון אליהם יכניס את הלגיון הירדני, ויחד עם בכיר רע"מ יואב סגלוביץ' שאמר שהוא סולד מהמושג "ייהוד הגליל", ייסדו יחד את חזון המזרח התיכון החדש, בו יכנסו כל מדינות המזרח התיכון לדור בארץ ישראל, ובא לציון גואל.