קחו סרגל. הניחו אותו על ארבע השנים האחרונות, ומתחו את הקו עוד ארבע שנים קדימה. זה כל מה שצריך כדי לדעת איך תיראה ישראל אם בעוד שבועיים וחצי ייבחר נתניהו שוב. אין צורך בנביא, ואני גם לא מתיימר להיות כזה. כל מה שאתאר כאן כבר קורה מול העיניים, רק על אש קטנה או בינונית. מי שימתח את הקו ביושר יגלה שרשרת שכל חוליה בה מושכת אחריה את הבאה, ובקצה עומדת מדינה בסכנה קיומית, שאזרחיה קיבלו לידיהם הזדמנות לבחור – להתחיל תיקון או להמשיך לדהור בעיניים פקוחות לתהום.
החוליה הראשונה היא המלחמה. ממשלה שחיה מהמלחמה צריכה את המלחמה כדי לחיות, ולכן ברור שהמלחמות יימשכו: עזה, לבנון, איראן, וחוזר חלילה. אין לממשלה הזאת דבר אחר להציע מלבד דם, אש ותמרות עשן. ומלחמה בלי סוף צריכה חיילים בלי סוף.
בתחילת השנה הבטיחו למילואימניקים סבב אחד של 60 יום לכל היותר. בהיעדר גיוס של חרדים, ההבטחה הופרה כבר בחודש השני, ואלפים קיבלו צו 8 ל־100 ימים רצופים. ״יש לי ארבעה גרושים חדשים ועוד תשעה מפוטרים״, סיפר לאחרונה מג״ד מילואים. כך נראית שנה אחת. עכשיו תכפילו אותה בארבע, ותחשבו על אותו מילואימניק שחוזר הביתה בפעם הרביעית אל עסק שנסגר, אל אישה שכבר מרימה ידיים וילדים שגדלים בלעדיו. ובזמן שהממשלה מבקשת להחזיר את שירות החובה ל־36 חודשים, היא תחוקק כפי שהתחייבה לחרדים את החוק שיפטור אותם משירות. כלומר: מי שכבר נושא בנטל יישא בו עוד יותר, ומי שלא נשא בו ימשיך שלא לשאת.
נתניהו עצמו כבר נתן לזה שם. ״אנחנו נצטרך להיות אתונה וסופר־ספרטה״, הודיע לפני כשנה, ודיבר על כלכלה ״עם סממנים אוטרקיים״. מי שקרא מעט היסטוריה יודע איך נגמרה ספרטה. לא היה צורך לכבוש אותה. היא נשחקה לאט, עד שלא נשארו לה מספיק אזרחים שיישאו בעול. זה התהליך שהתחיל אצלנו: שחיקה של המשרתים, של המשפחות, של העסקים הקטנים ושל האמון.
ספרטה גם עולה כסף, הרבה מאוד כסף. נתניהו ביקש להוסיף לתקציב הביטחון כ־350 מיליארד שקל בעשור הקרוב, בזמן הוא מתגאה בכך שישראל תיגמל מהסיוע האמריקאי. העניין הוא שישראל, שזכתה בשבעה באוקטובר לתמיכה גורפת, איבדה חלק גדול ממנה בגלל מהלכי הממשלה ועומדת היום מול גל של סנקציות. כרגע מאירופה, ואם המגמה הפוליטית בארצות הברית תימשך, גם שם התמיכה שעליה התרגלנו להישען כבר אינה מובנת מאליה. כשהיצוא נחסם, האשראי מתייקר וחברות ובנקים מתחילים לקרוס, מאיפה יבוא הכסף? מהמסים שלכם, מהקיצוצים בחינוך ובבריאות, וככל שהקופה תתרוקן, הלחץ יגיע גם אל החסכונות ארוכי הטווח ואל כספי הפנסיה. נשמע מופרך? כמה דברים מופרכים כבר הפכו כאן לחקיקה בשנים האחרונות.
הסנקציות הן רק הצד הכלכלי של הבידוד. הספורט הישראלי, מקור האסקפיזם של רבים מאיתנו, כבר מצוי תחת דרישה ממושכת לסנקציות והרחקה מהמפעלים האירופיים והבינלאומיים, וכשהגב האחרון שנותר לנו יישבר – לא יישאר דבר.
בינתיים, בבית, המדינה מפסיקה לתפקד. הפשיעה מאמירה, ובכל שנה נרצחים כאן מאות בני אדם. המשטרה קורסת ולא מצליחה לפענח כמעט דבר, ולכל התפקידים המרכזיים הממשלה ממנה נאמנים לא מקצועיים, או אהבלים בתשלום. העיקר שיהיו מאנשי שלומנו, כי הביביזם צריך איכשהו לתגמל את מי שתומך בו. התוצאה ידועה מראש, כי מדינה שבה שום דבר לא מתנהל במקצועיות היא מדינה של אסונות. השריפה בכרמל, האסון במירון, ומעל כולם השבעה באוקטובר: כל אלה קרו תחת ממשלות נתניהו, והרשימה הזאת עוד תכפיל את עצמה. לפני פחות משבועיים כמעט הפך מטוס נוסעים בדרכו לנתב״ג לכלי נשק, והאסון נמנע רק בזכות אמא שחיכתה לבתה ליד השירותים. בפעם הבאה אולי לא תהיה שם אם כזאת, והאסון יגיע ממטוס, מגשר, מרכבת, או מאחד מאלפי הבניינים שהוכרזו מסוכנים ושדייריהם עדיין ישנים בהם בלילות.
ומי יטפל בפצועים ובחולים? בין 2023 ל־2025 עזבו את ישראל 1,369 רופאים, כמעט פי שניים מאשר עשור קודם. במילים אחרות, איבדנו בית חולים שלם. תחשבו על ההורים שלכם, בשתיים בלילה, במסדרון של מחלקה פנימית, מחכים לרופא שאיננו. אחריהם תחכו אתם, וכמו במדינות עולם שלישי – באין רופאים, יורידו את הרף ואולי יהפכו קצבים לכירורגים.
הרופאים הם רק חלק מהמהגרים שכבר עוזבים. כ־270 אלף ישראלים יצאו מהארץ לשלושה חודשים ויותר בשלוש השנים האחרונות, כמעט 50 אחוז יותר מאשר עשור קודם. כל מי שיכול יברח, והראשונים לברוח הם אלה שהמדינה הכי צריכה: מהנדסים, אנשי הייטק, יזמים. חברות יעבירו את פעילותן לחו״ל, ואחרות פשוט ייסגרו. כאן יישארו מי שאין להם לאן ללכת, ומי שמלכתחילה לא נשאו בנטל.
עכשיו עשו את החשבון. פחות רופאים, פחות מהנדסים ופחות משלמי מסים, ומנגד יותר מלחמות, יותר הוצאות ביטחון, יותר חוב ובלי סיוע. אין משק בעולם ששורד משוואה כזאת. אם הקו יימשך, ישראל של שנת התשעים לעצמאותה תהיה מדינה אחרת לגמרי – ענייה יותר, מבודדת יותר, מסוכסכת יותר וחלשה יותר. מדינות לא נופלות ביום אחד, הן מידרדרות עד שנוגעות בתהום.
את הסוף הזה כבר ראינו בהיסטוריה שלנו. בימי הבית השני, כשרומא צרה על ירושלים, שרפו הקנאים את אוצרות התבואה של העיר, כדי שלא תישאר לאיש ברירה מלבד להילחם עד הסוף. זו הייתה הבחירה של האם שהלך אחריהם. מה שהתחיל בשריפת המחסנים בירושלים נגמר על צוק מצדה, כשאלעזר בן יאיר שכנע את כל מי שהיה איתו לרצוח את הנשים והילדים ולהתאבד.
ישראל היא עדיין דמוקרטיה, ואני מכבד כל מי שחושב אחרת ממני, גם מי שיצביע לנתניהו ולשותפיו. כך זה עובד וכך צריך שיעבוד, ולכל ראש ממשלה שייבחר נאחל הצלחה. זכותו של כל אדם לבחור, וגם בחירה בהתאבדות קולקטיבית היא בחירה לגיטימית. אבל לזכות הזאת יש צד שני, והוא החובה לדעת על מה מצביעים. אפשר לבחור בממשלה הזאת. צריך רק לעשות זאת בדעה צלולה ובעיניים פקוחות, ולדעת שאחרי ה־27 באוקטובר איש לא יוכל לומר שלא ידע. שיהיה לנו בהצלחה.