סעודיה חוזרת למלחמה בתימן לא משום שחזרה לחלום על הכרעה, אלא משום שמחיר ההימנעות ממנה נעשה גבוה ממחיר ההתערבות. הממלכה שביקשה להיחלץ מן הבוץ התימני, להפנות משאבים לפיתוח ולהרחיק את המלחמה מעריה, מגלה כי השקט שקנתה היה מותנה. החות'ים אינם עוד רק איום מעבר לגבול. אחיזתם במבואות באב אל-מנדב ופגיעתם בתשתיות מאיימות על נתיבי היצוא ועל יכולתה של ריאד לקבוע את סדר יומה. מבצע "שחר תימן" הוא ניסיון להשיב מרחב פעולה שנשחק.
מאחורי ההחלטה עומדת גם התפכחות ביחס לארצות הברית. מוחמד בן סלמאן ביקש מטראמפ עזרה נגד החות'ים, אך וושינגטון נמנעה מפעולה צבאית ישירה והציעה מודיעין וסיוע באיתור מטרות. הסיוע האמריקני המדווח כעת חשוב, אך אינו שקול לנטילת האחריות למערכה. מבחינת הסעודים, המרחק בין שותפות אסטרטגית לבין נכונות להילחם למענם נעשה מוחשי. ההחלטה להסתכן והמחיר הכרוך בה נותרים בעיקר שלהם.
לוושינגטון חשבון משלה. העימות עם איראן תובע קשב ומשאבים, ופתיחת חזית נוספת עלולה להרחיב מלחמה שכבר חרגה מהבטחותיה הראשונות. בריאד החשבון שונה: כאשר מתקני נפט, נמלי תעופה ונתיבי שיט נמצאים בסיכון, גבולות המעורבות האמריקנית מחייבים חיפוש אחר משענות נוספות. הפעלת הסדרי ההגנה עם פקיסטן וטורקיה מבטאת ניסיון להרחיב את מקורות הסיוע. לעת מבחן, לפחות עד עתה, נראה שהמרחק בין התחייבויות מדיניות לבין יכולת צבאית זמינה ומתואמת נותר בעינו.
בתוך כך משתנה התמונה בהורמוז. התאוששות יצוא הנפט ממדינות המפרץ מלמדת שהיכולת האיראנית לתרגם את השיבוש הימי לחנק כלכלי ממושך נשחקת. כמויות גדולות של נפט עוברות למרות האיומים, והפער בין הכרזת המצור לתוצאותיו מתרחב. אין פירוש הדבר חזרה לשגרה: הביטוח, ההובלה והסיכון ממשיכים להכביד. אבל מנוף הלחץ האיראני נחלש ככל שמדינות האזור מצליחות להמשיך ולייצא.
דווקא משום כך מקבל באב אל-מנדב משמעות נוספת. ככל שהלחץ בהורמוז מתרופף, האיום החות'י על מוצא הים האדום עשוי לשמר מנוף השפעה בידי המחנה האיראני. סעודיה מעבירה נפט מערבה באמצעות צינור מזרח-מערב לינבוע, אך החלופה היבשתית זקוקה למוצא ימי בטוח. שר האנרגיה הסעודי הודיע כי הקיבולת התפעולית של הצינור הוחזרה ל-5.8 מיליון חביות ביום, בשעה שכארבעה מיליון חביות ביום מנותבים באמצעותו מערבה. הממלכה ניצבת אפוא בין שני צווארי בקבוק: איום במזרח דוחף אותה מערבה, ואיום במערב מצמצם את מרחב הנשימה שביקשה לעצמה.
ההתקדמות המדווחת בחוף חשובה, אך תמונת השליטה עדיין שנויה במחלוקת. גם החזרת עמדות אינה מבטלת כשלעצמה את איום הטילים והכטב"מים. בניתוח שפורסם באל-מהריה, המומחה מוחמד אל-מקאבּלה מייחס את מהירות ההתקדמות להטעיה: החות'ים התמקדו בתעז, בעוד כוחות הממשלה התקדמו מציר כהבוב לעבר המיצר. זו הערכה שטרם אומתה, אך היא מחדדת נקודה חשובה: הפתעה מוצלחת אינה בהכרח סימן להתפוררות היריב.
גם מאה אלף חיילים אינם הבטחת ניצחון. דיווחים שונים מעמידים את מספר המגויסים הפוטנציאליים על כמאה, בהתאם להיקף המתקפה. עם זאת, היקף כזה לא מלמד על חזית אחת ואין בכוחו למחוק את הפיצול. חטיבות הענקים, מגן המולדת, כוחות טארק סאלח ויחידות הממשלה מביאים עמם ניסיון וכוח אש, אך גם היסטוריות שונות, נאמנויות שונות ולעיתים מטרות שונות. מולם ניצב יריב שבמשך עשור שרד הפצצות סעודיות, אמריקניות ובריטיות, ושעדיין שולט באזור שבו חיים רוב תושבי תימן. השאלה איננה אפוא כמה לוחמים אפשר לרכז, אלא האם אפשר להפוך אותם לצבא המסוגל להתקדם - ואחר כך להחזיק בשטח.
כאן מצוי המתח המרכזי. יו"ר מועצת ההנהגה הנשיאותית של תימן, רשאד אל-עלימי (למעשה, ראש המדינה המוכר בינלאומית מאז אפריל 2022), כבר הכריז כי היעד הוא שחרור צנעא, סיום ההפיכה והשבת סמכות המדינה בכל תימן. האינטרס הסעודי הדחוף מצומצם יותר: הגנת הממלכה, הרחקת החות'ים מבאב אל-מנדב ואבטחת נתיבי היצוא. היעדים נפגשים בבאב אל-מנדב, אך הם נפרדים בדרך לצנעא. החזרת החוף עשויה להספיק לריאד כדי לשנות את המאזן ולשוב לשולחן המשא ומתן מעמדה טובה יותר. עבור הממשלה התימנית, היא עלולה להיות רק תחילתה של המערכה.
"שחר תימן" עשוי אפוא להעניק לסעודיה מרחב נשימה ולעצב מחדש את תנאי המשא ומתן. הוא גם עלול לקשור אותה מחדש למלחמה שמטרותיה הולכות ומתרחבות מעבר לצרכיה שלה. החזרת באב אל-מנדב יכולה להיות הישג אסטרטגי. כיבוש צנעא הוא כבר סיפור אחר. כדי שהשחר המובטח לא יוביל לעוד לילה ארוך בתימן, סעודיה תצטרך לדעת לא רק כיצד לפתוח את המערכה, אלא גם היכן היא מבקשת לעצור אותה.