ים של דמעות, תהום של שנאה: כך התפרקה האחדות הישראלית

למקום, כך התברר לי, קוראים "גינת שירי". הוא הוקם כדי להגשים משאלה של ירדן, בעלה של שירי, השורד היחיד מהתופת שעברה המשפחה ב־7 באוקטובר. ירדן, אבא ובעל, הפך בעל כורחו לסמל הזוועה ולמצבה חיה של אשתו וילדיו, אריאל וכפיר, השלישייה האדמונית ששרפה את הלבבות של מיליונים בישראל ובעולם.

גינת שירי נמצאת בכניסה למחלקה המטפלת בנשים בדיכאון אחרי לידה. היא מקבלת את האישה עם התינוק/ת, עד ההחלמה המלאה וחזרה לתפקוד ולחיים. מחלקה ראשונה מסוגה בבית החולים. זו המחלקה שירדן ביקש שתיקרא על שם שירי, רעייתו שנרצחה. מחלקה שמסמלת שיכולים להיות חיים אחרי הדיכאון הגדול. שאסור לאבד תקווה.

ביום רביעי בערב, אל מול הכתבות קורעות הנשמה בחדשות וטקס המשפחות המרטיט לבבות בפארק הירקון, חשבתי על שירי, כפיר ואריאל ביבס. כל ערוצי התקשורת בישראל העבירו את הטקס הזה בשידור חי. חיפשתי בו אמירות פוליטיות, ולא מצאתי. המקסימום היה קריאה של עמרי שפרוני, שאיבד ארבעה מבני משפחתו בטבח בבארי (וניצל בעצמו),שאמר כי חייבים לדעת את האמת, ללא חקירת האמת לא נוכל לתקן ולא נוכל לוודא שזה לא יקרה שוב. מנחה הטקס, האיש המופלא הנקרא אלי שרעבי, קרא אף הוא לבדיקה מקיפה וחסרת פניות של המחדל. הוא אפילו לא השתמש בצירוף המילים המשוקץ "ועדת חקירה ממלכתית". זהו, זו כל הפוליטיקה שהייתה בטקס הזה, שאי אפשר היה לא למרר בבכי מולו.

בזמן שהרב בני קלמנזון, אביו השכול של אלחנן שזינק יחד עם אחיו ובן דודו לתוך התופת ונפל בבארי, אמר "קדיש" מול 70 אלף איש בפארק ועוד קרוב למיליון בבתים, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד שהתעלם מכל זה ושידר במקביל תוכנית המוגדרת "סאטירה". הערוץ הזה נלחם בכל כוחו בטקס, שאין מכבד, מחבק ומכיל ממנו, תוך שהוא מטנף את מארגניו בנבזות נדירה. "איזה שפרוני אחד", אמרה מי שאמרה בשידור, "איש מכינת רבין!". זו כנראה ראיית הזהב נגד מי שאיבד ארבעה בני משפחה בבארי וניצל בנס בעצמו. הוא איש מכינת רבין! מכינה שאחוזי הגיוס של בוגריה שוברים כל שיא אפשרי. אבל היי, היא על שם רבין, שאותו חייבים לטנף ביום כזה, לא?

המארגן השני, לדברי אותה דוברת, שתפקידה הקודם היה לדברר צלופח בשם עמיחי ("מנסור צריך להיות שר בממשלה") שיקלי, הוא "שמריז, אותו כולנו מכירים". האמת היא שאני לא מכיר את יונתן שמריז, אבל מכיר מצוין את הסיפור של אחיו, אלון, שנפל בשבי חמאס יחד עם שני חברים נוספים (יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה), הצליח לשרוד, הצליח לברוח עם חבריו, לכתוב בתבלינים כתובות על הבית שבו הסתתרו בתקווה שחיילי צה"ל יבינו שיש שם חטופים, אבל בסוף נורה, יחד עם חבריו, למוות על ידי כוחותינו, בשוגג.

יכול להיות שיונתן שמריז שמאלן, רחמנא ליצלן? לא יודע. אני יודע שהטקס היה אירוע ישראלי שכולו אחווה. אבל משותף, סיפורי נופלים, סיפורי גבורה, חיבוק לאומי שמתאים לכולם. שני המנחים, אלי שרעבי ושני כהן, התנו את ההנחיה בכך שלא תיאמר בטקס אמירה פוליטית, וכך היה. גם אם נפרש את דבריו של שפרוני כקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, למרות שלא נאמרו בפירוש, הרי שזו קריאה שנתמכת בידי רוב מכריע בציבור.

לא מזמן, בתקופת הממשלה הקודמת, נשאו את הקריאה הזו בקול גדול בנימין נתניהו עצמו וקהל מעריציו, על פרשה אזוטרית ("פרשת הרוגלות"). זהו החטא הקדמון של הטקס, שהפך למשל ושנינה בפי ערוץ שתכליתו הברורה היא לפרק בשיטתיות כל סולידריות שנותרה בנו, לשסע ולגזור את שבטי ישראל לחלקיקיהם האפלים ביותר.

הטקס בפארק, שאורגן על ידי "קומו", בא כיוזמה של המשפחות השכולות. הוא היה ארץ ישראל הכי כואבת, מחבקת ויפה שאפשר להעלות על הדעת. ישבו בו ביחד אנשי זק"א, ציונות דתית, חילונים, מסורתיים, אשכנזים, ספרדים, מכל הצבעים והסוגים. שרו בו אומנים מופלאים מכל צבעי הקשת, גם הפוליטית. והיו שם, כמובן, עשרות אלפי ישראלים. הוא מומן כולו מתרומות, כי ממשלת ישראל לא מכירה בו. היא מעדיפה לממן עוד קצבאות לחרדים ועוד משרדים מיותרים. כפי שבאותו יום לא הגיע אף נציג מטעמה לאף אזכרה או טקס מעשרות ומאות הטקסים שנערכו בכל פינה בעוטף. במיגוניות המוות, באנדרטאות הקטנות הפזורות לאורך הכבישים, בבתים ההרוסים שבקיבוצים, בשדרות, באופקים, בכל מקום שבו נלחמו ישראלים על חייהם ביום ההוא, ונפלו למותם.

כל זה היה כלא היה. ראש הממשלה לא צייץ או אמר שום דבר, למעט פוסט אחד שהתייחס לטליק גואילי, אמו של גיבור ישראל רני גואילי. אה, הוא גם הדליק נר לזכר קורבנות 7 באוקטובר בפינת הנצחה בלשכה. התבוננות מושכלת בתמונה מגלה שאחת מארבע התמונות שהוצבו באותה פינה היא בכלל של יובל קסטלמן הגיבור, שנורה למוות על ידי חייל ישראלי בשם אביעד פריג'ה (המשפט בעיצומו) לאחר שנטרל מחבל בירושלים.

איך יכול להיות שזה קרה לנו? איך יכול להיות שהצליחו לפרק אותנו ככה? יש משהו מאחד יותר ממה שקרה לנו ב־7 באוקטובר? לפעמים אני חושב שאני חי בתוך סיוט. מה יותר טבעי מלדרוש ועדת חקירה ממלכתית? אתם מנסים לתאר לעצמכם מה היה קורה כאן אם שמו של ראש הממשלה ב־7 באוקטובר לא היה נתניהו? ואם אותו שם, נניח גדי איזנקוט, או נפתלי בנט, היה ראש ממשלה 18 שנים כמעט רצופות לפני האסון? אתם מעלים בדעתכם שקיים איפשהו ראש ממשלה שמאזין לכל תיאוריות הבגידה מבפנים והקונספירציה המתועבות שמפיצים אנשיו, ומחריש כמו נתניהו? שקורא לראשי שב"כ וקצינים בכירים "פושעים"? וכל זה, רק כדי לברוח מאחריותו המובנית לאסון? אדם שמוכן לראות את המדינה כולה עולה באש, ובלבד שימשיך להיאחז בכיסאו?

איך הוא הצליח לעוות כל כך הרבה נשמות טובות של ישראלים שחיים בינינו? איך הוא הצליח להפוך את החוויה הישראלית המשותפת שלנו לסיוט כזה? לקרוע לגזרים משפחות, מקומות עבודה, חברי ילדות? לעשות את כל זה בשיטתיות ויעילות שאפילו שמץ מהן לא בא לידי ביטוי בניהולה של המדינה עצמה, כפי שחוויות שבועיות מוכיחות לנו את זה ללא הרף.

חשבתי במהלך הטקס על ינון מגל. יום אחד קודם, הוא הקריא בקול גדול רשימה שחלק גדול ממנה היו משפחות שכולות המוכרות לכולנו. כולל משפחת ביבס. למרבה המזל השם שהקריא היה שמה של עופרי ביבס, אחותו של ירדן. יכול להיות שהלב הערל שלו החליט, בכל זאת, לחוס על ירדן עצמו? מי ששרד תופת בשבי רק כדי לגלות שרעייתו ושני ילדיו הפעוטים אינם עוד? לא יודע. כבר אי אפשר לדעת מה מתרחש במה שאמור להיות לב אנוש.

לשמה של עופרי הוא צירף רשימה ארוכה של שמות: ד"ר מעיין שרמן, שבנה החייל רון נחטף ונרצח. אבי מרציאנו, אביה של התצפיתנית נועה שחטפה ונרצחה. איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר שנרצח בשבי. כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנרצח בשבי ובתם של רמי קציר שנרצח בטבח, וחנה קציר ששרדה שבי ונפטרה זמן קצר אחר כך. יונתן שמריז - אחיו של אלון שמריז, שנורה בשוגג בידי חיילי צה"ל בעזה. אילנה קמינקא - אמו של סגן ינאי קמינקא, שנפל ב־7 באוקטובר. חגית ורובי חן – הוריו של החטוף איתי חן, שנפל ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. מרב סבירסקי - הוריה נרצחו בטבח ואחיה איתי נחטף ונרצח בשבי. יעל אדר – אמו של תמיר אדר, שנפל ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. גיל דיקמן – בן דודה של כרמל גת, שנרצחה בשבי. נילי מרגלית, חטופה ששבה לאחר שאביה נרצח. אפרת מצ'יקווה, אחיינית של גדי ומרגלית מוזס שנרצחו. אלעד אור, אחיו של דרור אור שנרצח. בועז אצילי, בן דודו של אביב אצילי ז"ל. הדס קלדרון, אמה של ארז וסהר, אמה ואחייניתה נרצחו. שניר דן, אחותו כנרת נרצחה בבארי, אחייניתו כרמל גת נחטפה ונרצחה. ח"כ לשעבר שי חרמש שבנו, עומר, נרצח. ראומה קדם ששכלה את בתה, חתנה ושלושה נכדים. עדינה משה, חטופה ששבה ארצה, בעלה סעיד נרצח. מורן מוזס בן ישי, בתם של גדי ומרגלית שנחטפו וחזרו חיים. שרון ליפשיץ, בתם של עודד ז"ל ויוכי. זו שאיציק בונצל קרא לה לחזור לעזה. ואני לא מסוגל להמשיך להקליד את השמות. באמת. כי אני בערך בחצי הדרך.

עוד לא הגעתי בכלל לשורדי השבי שחזרו בחיים. לאחרונה למדנו מהתקשורת שחייהם של החוזרים קשים כמעט כמו החיים בשבי. ההתאוששות קשה, עד בלתי אפשרית. השיקום, כנגד כל הסיכויים. המדינה, גם כאן, מפקירה את אחריותה. מה שחשוב לענייננו: יש כאן אדם שחושב שכל אלה צריכים לבקש סליחה מראש הממשלה. הוא מגדיר אותם "אנשים שפלים ומתועבים". למה? כי הם העלילו על ראש הממשלה עלילת דם כשייחסו לו את הפקרת החטופים.

אין כאן צורך להיכנס לוויכוח אם הטענה שנתניהו הפקיר חטופים נכונה או לא. לי ברור שהיא נכונה. גם אם הדברים של ברט מקגורק, יועצו של ביידן, שעליהם מתבסס מסע הג'יהאד המטורלל של מגל וחבריו, מתייחסים לעסקה אחת, בשלב מוקדם של הדרך. עולמנו מלא עדויות (בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר), מומחים (חברי צוות המו"מ כולל ניצן אלון), שרים מקבינט המלחמה ומסמכים רבים שמוכיחים שנתניהו דילג לא פעם ולא פעמיים על עסקאות אפשריות.

בואו נתעלם מזה. נניח שהוא עשה כל מה שביכולתו כדי להחזיר חטופים. אז מה? מאז שהמדינה הזו קיימת, יש כאן פרה קדושה אחת שאף אחד מאיתנו לא מעז לשחוט. המשפחות ששילמו את המחירים היקרים מכל. ראש ממשלה חשוף לביקורת. הוא צריך לדעת לקבל אותה. גם אם הוא לא הפקיר את החטופים לאחר שנחטפו (והוא כן), הוא הפקיר אותם טרם חטיפתם. לא רק אותם, אלא את המדינה כולה. הוא, לא אני, דיבר על חמאסטן בעזה והבטיח להפיל את שלטון חמאס מיד כשיחזור לשלטון. הוא היה זה שפעל הפוך לאורך שנים ארוכות. בכל הגזרות. הוא האחראי העליון על האסון. בפניו, ינון מגל דורש שהמשפחות יתנצלו. שעופרי ביבס, שאחיה ירדן שכל את אשתו ושתי בנותיו ובילה שנתיים במנהרות חמאס, תתנצל בפני נתניהו.

הסיפור הזה נראה אזוטרי, אבל הוא לא. זו לא עוד סערה מבית מדרשו של יצרן הסערות המצטיין ינון מגל. זה אירוע עם משמעות. הוא מדגים בדרך מצמררת במיוחד איך הצליחו לרוקן אנשים מנשמותיהם. איך הצליחו להפוך בני אנוש לרובוטים. זו אינה בינה מלאכותית, זו שנאה מלאכותית. איך אפשר להקריא את שם המשפחה של ביבס, או מרציאנו, או קדם, או מוזס, ולצרף לו דרישה כלשהי, או שם גנאי? איך? מה הכישוף שגרם לזה? איזה לחש נלחש על איזה אוזן, עם אפקט כזה?

ינון מגל טען למחרת שהכל באשמתי, כי אני עיוותתי את הסיפור. הוא "החריג" את משפחות 7 באוקטובר. מדובר, כמובן, בשקר גס ואופייני. למזלי, האירוע כולו מוקלט ומצולם (העליתי אותו לרשתות). מגל הקריא את הרשימה כולה, צירף את הדרישה והגידופים, ניהל על זה שיח ארוך מולי. אני ניסיתי להציל אותו מעצמו, אבל הוא לא הסכים לשמוע. רק בשעה השנייה של התוכנית, קרוב לשעה אחרי ההקראה ההיא, בשיחה נפרדת ובמקרה, העליתי מחדש את הסיפור וניסיתי לשאול אותו, פעם ופעמיים, אם הוא בטוח שהוא קורא למשפחת ביבס להתנצל בפני נתניהו. "אם הם העלילו עליו עלילת שווא, אז כן, כמובן", התעקש. בפעם השנייה הוא כנראה הבין, ורק אז, בסוף האירוע, כמי שכפאו שד וכלאחר יד, הוא מלמל משפט בודד כמו "אתה יודע מה, אני מחריג את משפחות 7 באוקטובר".

אני לא מחריג את האירוע הזה ממה שמתרחש כאן סביבנו. ינון מגל הוא לא תופעה חריגה. הערוץ שבו הוא משדר מפיץ פייקים ותיאוריות קונספירציה מחליאות על בסיס יומי. ידעתם שרופאים ערבים מרעילים חולים יהודים בבתי החולים בישראל? אחד מגאוני הערוץ קרא לזה "טרור פנימי". מוטי קסטל סיפר ש"גדי איזנקוט כבר ישב בממשלה עם מנסור עבאס" (ממש לא), אראל סג"ל טען שיואב סגלוביץ' ניהל את כל החקירות נגד נתניהו (לא נכון, הוא פרש שלוש שנים לפני שהן החלו, הוא ניהל את כל החקירות נגד אולמרט), ורק אתמול התיישבה שם אחת הנשים המופקרות והמסוכנות במדינת ישראל וחזרה על תיאוריית הבגידה: "הייתה בגידה זדונית מתוך צמרת השב"כ בנוסף למרד על ראש הממשלה. בליל 6 באוקטובר היו סימנים שזעקו לשמיים למלחמה, אבל הם לא הודיעו לנתניהו כי אולי הוא יוציא תוכניות מגירה ויציל את הדרום".

במוחה המעוות של האישה הזו, שהקריירה הקודמת שלה הייתה הגנה בבתי משפט על אנסים, בשב"כ רצו שיירצחו אלפי ישראלים רק כדי להפיל את נתניהו. רונן בר, על פי התיאוריה הזו, היה בטוח שיצליח לשכנע שזה לא באשמתו. העיקר שביבי ייפגע. האמירות המטונפות האלה מתחברות בחיבור ישיר למה שדרש ינון מגל מהמשפחות השכולות: נתניהו הוא הקורבן הגדול של טבח 7 באוקטובר. היה נגדו מרד. קשרו נגדו קשר. אנשים הורידו את המאכלת על זקנים, ילדים, תינוקות, נשים ואזרחים בכל רחבי העוטף, רק כדי שביבי יסבול. אבל היי, הם לא מכירים את ביבי שלנו. הוא יסבול? בחיים לא. הוא לא יסבול. נתניהו לא נכנע, כמאמר הסיסמה. הוא ימשיך להילחם עד שיוכיח שאין לו שום קשר או אחריות על כלום. למעט ההצלחות, כמובן.

המזכיר הצבאי לשעבר של ראש הממשלה, האלוף (במיל') אבי גיל, העניק השבוע ריאיון ראשון מאז המלחמה ליואב לימור ודני קושמרו (בערוץ 12 וב"ישראל היום"). ריאיון מטלטל, שלצערי לא יטלטל שום דבר אצל אלה שנשמתם נחטפה, כמו ינון מגל. גיל מגחיך, כמובן, את הטענות לסוגי בגידות מבפנים, מאשר את כל הפרסומים על כל ההתרעות שקיבל נתניהו לאורך השנה שלפני הטבח מכל הגורמים הרלוונטיים, מאשר את הפרסום שלפיו במסמך שהעביר נתניהו למבקר המדינה יש משפטים שהוצאו מתוך פרוטוקולים בעוד משפטים רבים מאוד אחרים "נעלמו", מעיד כי ראה את איסוף החומרים וזיוף הפרוטוקולים בלשכה, מאשר שהיו מקרים רבים שבהם נתניהו "דילג" על אפשרות להחזיר חטופים וכו' וכו'.

אני נצמדתי לתשובה שענה לשאלה איך נתניהו הגיב לארבעת מכתבי האזהרה שקיבל במהלך אותה שנה מראש חטיבת המחקר של אמ"ן, תא"ל עמית סער. "היה רגע מסוים", ענה האלוף גיל, "אני לא יודע לשים עליו בדיוק את האצבע, אבל להערכתי הוא קרה מתישהו בפברואר־מרץ, שראש הממשלה התחיל להאמין שהכל אישי נגדו. שכולם חותרים תחתיו, ושהצבא הוא חלק מהעניין הזה. אני מניח שהוא חשב שמכתבי האזהרה הם חלק מזה. מאותו ניסיון להפעיל עליו לחץ".

פה קבור הכלב. פה קבורים גם 2,300 הישראלים והישראליות שקברנו מאז 7 באוקטובר. כאן מתחילה הפרנויה. זוהי תמצית האירוע. מכירים את אש התמיד ב"יד ושם" ובאתרי הנצחה נוספים בעולם? אז נתניהו הוא קורבן התמיד. מה שלא יהיה, זה נגדו. הוא לא מסוגל לראות את האסון שאליו הוליך את העם שלו. יש בו הרבה מאוד אמפתיה, אבל היא מופנית פנימה. כשהוא מספר למפוני עמונה, שנזרקו מבתיהם, שהוא מבין את הרגשתם: "אני מבין מה זה לאבד בית. אחרי בחירות 99', בהתרעה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור. עם כל החפצים, פשוט נזרקנו לרחוב. נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה. זו תחושה נוראית".

כן, הוא אמר את זה. האיש בעל אין־ספור הבתים, בקיסריה ובירושלים (לפחות שני בתים) ובמקומות נוספים, "מבין" את הרגשתם של אנשים שפונו באמת מבתיהם. ומתאר, בקולו, את הסבל הנורא בשרתון פלאזה. זו דוגמה אחת מעשרות מקרים דומים שבהם הפגין נתניהו אטימות ונרקיסיזם בלתי נתפסים.

אני שואל את עצמי אם בתוכו פנימה, כשאין מצלמות, הגברת במספרה, הג'וניור במיאמי והוא ניצב מול המראה, הוא מבין מה עולל. האם הוא מודע לזה שהוא פשוט מעלה באש את המפעל הציוני? הוא זוכר מה הטיף לקודמיו? לאולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה. ואחרי שנפתחו נגדו חקירות. הוא זוכר את כל ההצהרות שלו על אחריותו הכוללת האבסולוטית של ראש ממשלה לביטחון? לא הרמטכ"ל, לא שר הביטחון, רק ראש הממשלה? הוא באמת חושב שאחרים שכנעו את הקטארים להזרים כסף מזומן לעזה? הוא מאמין לתיאוריות הקונספירציה ולבדיות שהוא ואנשיו מפיצים? אם כן, זה אפילו גרוע יותר מאשר אם לא.

יום השנה השלישי ל־7 באוקטובר היה קשה לי יותר מהראשון והשני. נדמה לי שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין באמת את גודל האסון. מהדורת חדשות 12 ביום רביעי הייתה מסחטת עצב ודמעות שאני לא זוכר כמותה. פרומו ראוי לטקס המשפחות שבא מיד אחריה. מכל הסיפורים שנחקקו בנשמותינו, מכל הגיבורים האלמונים ששרדו, או לא, שיתנוססו לנצח על לוח ליבנו, בחרתי לסיים את הטור הזה דווקא בסיפור הלכאורה קטן הזה. הוא כבר סופר, אבל אני לא מצליח להירגע ממנו.

שלמה רון, ממקימי נחל עוז. בן 85. בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בביתו יחד עם אשתו חנה, שתי בנותיהם ונכדם. כשהמחבלים פשטו על הקיבוץ, מיהרו בני המשפחה להסתתר בממ"ד. על פי עדויותיהם, שלמה הורה לאשתו ולבני המשפחה להיכנס לממ"ד ולנעול בו את עצמם. אחרי שזה קרה, הוא ניגש לסלון, התיישב על כורסה במקום שבו אפשר לראות אותו מהגינה בחוץ, והמתין.

הוא המתין למחבלים, שכבר היו סמוכים. הוא קיווה שהם יבינו שהוא זקן ערירי שחי לבד. תקוותו התגשמה. זה מה שהברברים האלה אכן הבינו. הם ירו בו והמשיכו הלאה. לא טרחו להיכנס פנימה. כך הציל את משפחתו. על בסיס הסיפור הזה נכתב המחזה "שבת בבוקר", שהוצג בתיאטרונטו ובפסטיבל עכו. שלמה בראבא מגלם את דמותו של שלמה רון. "הוא ישב על כורסה בסלון, איש זקן, לבד", סיפרה אחייניתו, "ירו בו ולא נכנסו. ככה הוא הציל אותם".

מה שנשאר זה לחכות למישהו שיציל גם אותנו.