זה אמנם נראה כמו נצח, אבל זה היה רק לפני שבועיים. ארבעת ראשי גוש השינוי התכנסו במרתף של יאיר לפיד והגיעו לשתי הסכמות חשובות. הראשונה, שהפיצוחים שהוגשו היו טעימים בהרבה מהעוגיות ומהפררו רושה. השנייה, שמפסיקים לתקוף אחד את השני.
ההסכמה הראשונה, ככל הידוע, עדיין מחזיקה מעמד. השנייה החזיקה הרבה פחות. וזה לא מפתיע. למעשה, קשה להבין איך מישהו מהנוכחים בחדר באמת חשב שזה יכול לעבוד. גדי איזנקוט, למשל, לא מתכוון לוותר על קמפיין המפלגה הגדולה. אנשיו הבהירו זאת גם לחבריהם בגוש: אנחנו לא נתקוף, לא נלכלך, לא נשמיץ, אבל נמשיך להיאבק על הבכורה.
על פניו, אין סתירה. אפשר להתנהל בנימוס, להצטלם בחיוך, להימנע מהשמצות ולנהל קמפיין חיובי. אלא שבפוליטיקה, בניגוד למפגש חברים במרתף, יש גם מספרים. והמספרים מספרים סיפור אחר.
כדי שאיזנקוט יהפוך למפלגה הגדולה בגוש, הוא צריך לקחת מנדטים ממישהו. ובהיעדר מעבר משמעותי של מצביעים בין הגושים, המישהו הזה הוא כמעט בהכרח אחד מחבריו לתמונה המשותפת.
בנט, לפיד או ליברמן. אף אחד מהם לא הביא בינתיים חמישה, שישה או שבעה מנדטים חדשים מהימין שישנו לחלוטין את התמונה. המשמעות פשוטה: המאבק על הבכורה מתנהל בעיקר בתוך הבית וכל מנדט שאיזנקוט לוקח מבנט הוא מנדט שבנט מאבד. כל מצביע שעובר מלפיד לאיזנקוט מחזק את האחד ומחליש את השני. מבחינת הגוש, לכאורה, שום דבר לא השתנה. מבחינת השאלה מי יעמוד בראשו, הכול השתנה.
איזנקוט לא נאבק רק על עוד שניים או שלושה מנדטים. הוא נאבק על הזכות להיכנס לחדר ביום שאחרי הבחירות ולהגיד לשותפיו: אני המפלגה הגדולה, אני המועמד לראשות הממשלה, ועכשיו תתיישרו. אלא שבנט, לפיד וליברמן לא ממהרים לחתום על התסריט הזה. וכך נוצר האבסורד הפוליטי: ארבעה אנשים שמבקשים לשכנע את הציבור שהם מסוגלים להקים יחד ממשלה, מתקשים להסכים ביניהם אפילו על השאלה מי יעמוד בראשה.
הם יכולים להבטיח שלא יתקפו. הם יכולים להתחבק. הם יכולים להוציא הודעות משותפות. אבל הם לא יכולים לבטל את העובדה שההצלחה האישית של כל אחד מהם עלולה לבוא על חשבון חברו. אפשר להכריז על הפסקת אש. אי אפשר להכריז על הפסקת תחרות.
יש צמד מילים שהפך לאחרונה לאחד הלהיטים הגדולים בדפי המסרים של המפלגות: "אסטרטגיה גושית". כולם אוהבים להשתמש בו. זה נשמע אחראי. ממלכתי. בוגר. כמעט אצילי.
כשפוליטיקאי אומר שהוא פועל מתוך "אסטרטגיה גושית", הוא בעצם מבקש לומר לציבור: אני לא חושב על עצמי. אני חושב על המחנה. אני מוכן לוותר על האגו, על הכבוד, אולי אפילו על כמה מנדטים, כדי שהגוש כולו ינצח.
מסר מצוין. כמעט מרגש. רק שיש הבדל קטן בין לכתוב "אסטרטגיה גושית" בדף המסרים לבין לשלם עליה מחיר פוליטי אמיתי. בגוש הקואליציה, לפחות בציר שבין נתניהו לסמוטריץ', אפשר לראות ניסיון לתרגם את המילים למעשים השניים פועלים כעת בתיאום. הם מקדמים פעילות שטח משותפת, מחברים בין מערכות הקמפיין ומנסים לבנות מנגנון שיפעל להגדלת ההצבעה בגוש כולו. גם שם יש אינטרסים, מתחים וחשבונות פוליטיים. אבל לפחות כרגע, האינטרס המשותף מייצר שיתוף פעולה מעשי.
בצד השני התמונה מורכבת הרבה יותר. כולם בעד הגוש. כולם בעד האחדות. כולם בעד שיתוף פעולה. עד שמגיעים לשאלה מי יקבל את המנדט הבא, מי יוביל את המחנה ומי יהיה מועמד הגוש לראשות הממשלה. שם נגמרות ההצהרות ומתחילה הפוליטיקה. וזה אולי ההבדל המעניין ביותר בין שני הצדדים במערכת הבחירות הזאת: בציר נתניהו–סמוטריץ' מנסים להפוך אינטרסים מפלגתיים נפרדים למאמץ שטח משותף. בגוש השינוי מנסים לשמור על חזות משותפת בזמן שכל אחת מהמפלגות נאבקת על מעמדה בתוך המחנה.
אי אפשר לקבוע כבר עכשיו מה יקרה, האם איזנקוט יגדל? האם הוא יגדל ויחליש את הגוש? אולי אפילו יקריס אחת ממפלגות הגוש? עוד מוקדם לדעת. מה שכן די ברור שביום שאחרי הבחירות סופרים קודם כול את המנדטים של כל אחד בנפרד. את התוצאות נראה ב-28 באוקטובר. ועד אז, אפשר להמשיך להגיש פיצוחים. לפחות עליהם כולם מסכימים.