לפני שאכנס לגוף הסרט, כמה מלים לא פחות חשובות על דרך הקרנתו לעיתונאים. הסיפור הזה הוא לא במסגרת אנקדוטות מאחורי הקלעים, אלא מידע שחייב להדאיג את כולנו. עד כדי כך חששו המקרינים מהפרעות אלימות להקרנתו של הסרט, שמקום הקרנתו נותר סודי עד שהמוזמן אישר את הגעתו.
כמובן שמקום ההקרנה לא היה אולם או משהו דומה, כדי לא למשוך אש. החשש מובן נוכח מסע ההסתה הברברי מראש הממשלה, דרך שר התרבות ושאר שרי ישראל ועד לבריונים ברחובות, שמבלי לצפות בסרט הודיעו שהיוצרים בוגדים, שצריך לשלול את אזרחותם ולהוקיע אותם.
אתמול אמר לי בראיון השר מיקי זוהר שהוא חושב שיוצרי הסרט הם בוגדים; שאלתי אותו על סמך מה? והוא השיב שכך הוא חושב, ועכשיו צריך לראות אם השב"כ שאליו הוא פנה, יאשש את חששותיו. זה נשמע מצחיק, אבל זה מזוויע. מדינה שבה יוצרי סרט, מקומם ורשלני ככל שיהיה, מפחדים לחזור ארצה, היא מדינה שבה המלים "חופש ביטוי" הן מילות סרק, מלים ריקות, מדינה שהולכת ומתפרקת מערכיה הליברלים לאור היום.
יש עדויות, אבל אין סיפור עיתונאי
ועכשיו לגוף הסרט. כשיצאנו ממנו, נכנסנו לתוך המעלית שלושה עיתונאים, ואמרנו אחד לשני, כל אחד במילותיו, שהמלאכה העיתונאית בעשיית הסרט כושלת בבסיסה (מיד אסביר מדוע), מצד שני, אמר אחד מאתנו, "המציגים אינם שחקנים".
מיקי זוהר טוען כי יש לו מידע על כך שהסרט הוא פרי עבודה משותפת של היוצרים עם החמאס; הסברתי לו במלים יפות שזה טיעון דבילי, שכן בכל הסרט יושבים חיילי צבא הגנה לישראל ומספרים מה שהם מכירים מנקודת המבט שלהם.
זה לא סרט של החמאס, ולמעשה חוץ מדקה, שתיים, בסוף הסרט, כמעט ולא רואים את עזה. לא הריסות, לא פיצוצים. העיר שרואים ברקע היא תל אביב. הדוברים הם חיילי מודיעין, שיושבים במרפסות העיר העברית הראשונה.
מבחינה זו, נקודת היציאה העיתונאית של יובל אברהם ורחל שור לדרך היתה מושלמת. כל עיתונאי טוב, כשהוא יוצא לתחקיר, יעדיף תמיד להתבסס על מקורות שאינם מקצועיים, כלומר לא על דוברים, יועצי תקשורת, וכו', אלא על האנשים בשטח.
הם בפשטות אמורים לתת את המידע האותנטי ביותר ללא פילטרים. הכוח של מקורות כאלה שהם מכירים את השטח, מספרים בפרוטרוט מה הם ראו – מקרה, תאריך, דמויות, הכל. הבעיה הוא שבנז"א זה לא באמת קיים.
מנקודת היציאה המושלמת, הדרך העיתונאית שבה בחרו אברהם ושור ללכת היא דרך רשלנית ומגמתית עד כאב. נתחיל עם העניין הפשוט. בסרט נז"א אין סיפור עיתונאי. הוא פשוט לא קיים.
דמיינו לכם מידע עיתונאי שמגיע למערכת חדשות כלשהי שמספר את הסיפור הבא: מתישהו בין בין 7.10.23 ל-7.10.26, הגיע אדם ורצח אדם אחר, חף מפשע. מעשה הרצח, לפי המידע, נעשה בהכוונה של אדם אחר ובדרך מאד מתוחכמת ומפורטת. זהו. חוץ מזה אין פרטים. לא תאריך, לא מקום, לא שם הרוצח, לא שם הנרצח, לא מתי זה קרה.
האם איזושהי מערכת היתה מפרסמת סיפור כזה? כשהייתי סטודנט בבית הספר לעיתונאות "כותרת" לימדו אותי על חמשת המ"מים. לא אלה של ז'בוטינ'סקי, אלא אלה של העיתונאים (תרגום מאולתר של 5 הדבליוז באנגלית) – מי, מה, מתי, מקום ומדוע – שחייבים להיות בכל ידיעה עיתונאית. בסרט נז"א אין אפילו מ' אחת לרפואה.
בלי תגובת צה"ל, איך אפשר לבדוק את הטענות?
אחד ההסברים שנתן אברהם בראיון לרביב דרוקר לעניין היה שמירה על מקורות. ובכן, זה הסבר פסול. כשאנחנו מגנים על מקור אנחנו מעלימים פרטים שעלולים לחשוף אותו, אבל אנחנו לא יכולים לספר סיפור ללא חמשת המ"מים. אם אין אותם בסיפור, צריך בצער רב לוותר עליו.
יתרה מזאת, כשאתה פונה למושא הביקורת שלך לתגובה, אתה חייב לתת לו את כל הפרטים. אני, למשל, כשערכתי לא מעט תחקירים על עבירות מין, מעולם לא פרסמתי סיפור אם לא הייתי יכול לזהות את המתלוננת בפני הפוגע (לא בפני הקוראים או הצופים), ולא אהבתי שעמיתיי עשו זאת (בשיא מהפכת מי טו המבורכת).
אלא שבמקרה של אברהם ושור לא מדובר בפניה עם מידע חלקי לתגובה אלא בכך שיובל אברהם פנה במסגרת עבודתו ב"שיחה מקומית" לצה"ל בעניין חלק מהטענות שמוצגות בסרט, אבל הוא לא פנה בעניין כיוצר הסרט, ולא מטעם עיתון "הגרדיאן".
זה לא רק העניין האתי באי בקשת התגובה, אלא פשוט בתחקיר לקוי. אחרי שאספו את עדויות החיילים, האם לא נראה להם הגיוני שעכשיו צריך להבין את הסיפור הגדול? האם לא הגיוני לקחת בחשבון שהחייל אולי רואה רק חלק מהתמונה? אולי צה"ל ייתן קונטקסט לדברים? גם אם לא ישכנע, ואינסטינקט בריא של העיתונאים הוא לא להשתכנע, צריך להקשיב לו.
בסוף יש דברים שהחייל רואה והמפקד לא רואה, אבל האם לא הוגן לחשוב, להעריך, או לפחות לבדוק, אם יש דברים שהמפקד רואה והחייל לא רואה? זה לא עניין אתי; זה עניין מקצועי.
קחו את הדוגמה הבאה: בסרט מתייחסים היוצרים בהרחבה למערכת הבינה המלאכותית "לבנדר". הטענה העיקרית לגבי ה"לבנדר" היא שהיא סימנה כ-37 אלף פלשתינאים בעזה כיעדים להפצצה, כולל פעילים זוטרים בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, אף שהיה ידוע שהיא עושה טעויות בעשרה אחוזים מהמקרים.
היוצרים לא פנו לצה"ל בעניין, אך לאחר שהצבא שלח איש מטעמו לאחת מההקרנות, הוציא צה"ל הודעה, שבה נכתב, בין היתר: "בינה מלאכותית מעולם לא בחרה באופן עצמאי מטרות לתקיפה בצה"ל...לבנדר אינו מאגר של מטרות מאושרות לתקיפה אלא מסד נתונים המסייע לחוקרי מודיעין".
לו יוצרי נז"א היו מקיימים שיחת רקע עם גורמי מודיעין בצה"ל, אולי לא היו משתכנעים, זה בסדר, אבל היו מבינים טוב יותר את מטרת מערכת "לבנדר", ואז היו חוזרים, כמו כל עיתונאי בכל תחקיר בסיסי, למקורות שלהם ואומרים להם: כך וכך צה"ל אומר, ואז או שהמקורות היו אומרים להם צה"ל מחרטט אתכם, ומסבירים למה (ואז היוצרים היו צריכים להחליט למי להאמין), או שהמרואיינים היו מבהירים ליוצרים שיש אי הבנה ובעצם אין סתירה בין הגרסאות. השלב הבא הוא חידוד הטקסט, שינוי, מחיקה, עידון או חיזוק. כל עיתונאי מכיר את התהליך הזה. כך עושים תחקיר, וכך לא נעשה בנז"א.
סיפור ה-500: איפה העובדות?
הקטע המדובר ביותר בסרט הוא זה שבו אברהם שואל את אחד החיילים: "מה המספר הכי גבוה שאתה זוכר שהיתה לתקיפה אחת"?, והוא משיב: "אני לא יודע כמה נהרגו, כי הם אף פעם לא בודקים את זה, אבל פעם היה אישור ל-500". לא רק שהחייל לא מדבר על זמן ומקום, הוא אפילו לא אומר שהוא אישית היה מעורב בזה, אלא רק אומר "פעם היה אישור". בתגובתו כותב דובר צה"ל: "צה"ל מעולם לא תכנן, אישר או ביצע תקיפה כלשהי בעזה שבה היה צפוי כי ייהרגו 500 אזרחים או מספר המתקרב לכך".
ושוב, אם אברהם ושור היו פונים לצה"ל עם חמשת המ"מים, אולי היו משתכנעים מהסבריו של צה"ל למקרה הספציפי, אולי לא, בוודאי היו מתייחסים אליו בתחקיר ומסבירים למה צודק צה"ל או מטעה. הם לא עשו זאת, ולכן אין כל סיבה אמיתית להאמין לגרסתם.
זה שעיתון הגרדיאן והיוצרים טוענים שיש להם אימותים והם לא מראים אותם, זה לא שווה כלום, כי הם לא סיפרו את הסיפור. אין סיפור בסרט. יש אמירות כמו: "נהרגו מעל מאות, אם לא אלפים". מאות? אלפים? יש הבדל הרי. כמה בדיוק? הכל באוויר, הכל לא מחזיק מים. הקהל בוונציה מוחא כפיים, יופי, אבל למה שישראלי אחד, מימין או משמאל, יאמין למשהו כל כך לא מבוסס וכל כך מוכחש? ביום שהיוצרים יוסיפו פרק ב' שבו יעניקו קונקרטיזציה על סיפור ה-500, נוכל לגבש עמדה אמיתית.
כשהמסקנה קודמת לתחקיר
ומהרשלנות העיתונאית הזאת, הדרך למגמתיות קצרה מאד. כשחייל אומר "נהרגו מאות אם לא אלפים", הדרך לשאול אותו (אני לא זוכר אם אותו או אחר): "אז זה היה בעיניך ג'נוסייד"? היתה קצרה, והוא כמובן השיב: "כן". זה מגמתי, מכוער ונבזי.
גם אם כל מלה בסרט היתה נכונה ומוכחת, הסרט לא מוכיח ג'נוסייד, שהגדרתו היא: "ניסיון מכוון של שלטון להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית".
איפה בדיוק הסיפור שהחייל מספר מוכיח את זה? גם אם צה"ל הרשה לעצמו יותר מדי עם הנז"א, כפי שטוען הסרט, איפה התוכנית הסדורה לרצח עם? כדי לחזק את נראטיב הגירוש משלבים היוצרים מניפולציה מכוערת של צילומי ארכיון מ-48'.
היוצרים מחברים את הגירוש אז לתוכנית הגירוש היום. הארכיון הוא לא מעזה, אלא מהקמת "אחוזת בית" – תל אביב. ושוב, אם אברהם ושור חשבו שכך חיזקו את התזה שלהם, הם אולי עשו זאת למוחא הכפיים המעונב בוונציה. זה ההישג העיתונאי-קולנועי שלהם?
אחת הטענות המרכזיות בסרט נגד צה"ל היא כי טענתו שחמאס משתמש באכלוסיה אזרחית כמגן אנושי מהווה תירוץ להרג אזרחים חפים מפשע, שכן הסיבה האמיתית שצה"ל מעדיף את המחבלים בבית היא פשוט כי שם יותר קל לפגוע בהם (גם במחיר הרג בני משפחותיהם).
כאמור, גם פה כל מקרה צריך להיבחן לגופו, מה שלא עושים היוצרים. מי בדיוק נורה בביתו? תנו שם! בכיר? זוטר? אחראי לרצח ואונס? לא קשור לרצח? לא קשור לאונס? סתם אדם? תנו שם, שנוכל לחשוב על זה, לשוחח על זה, לדבר על זה בשיעור אזרחות.
האם מטרת הסרט היא לא לעורר שיח? האם שיח לא צריך להיות מבוסס על עובדות?
ההקשר ההיסטורי שנעדר מהסרט
זה מוביל אותי למה שעוד לא דיברנו עליו: הקונטקסט שכמעט נעדר מהסרט. אירועי הטבח של השבעה באוקטובר נוכחים באזכורים קטנטנים; האכזריות והמפלצתיות של הנוחבות לא באמת נוכחות. העובדה שישראל יצאה למערכה כאומה מרוסקת לא קיימת; העובדה שעזה מנותקת מישראל ולא נמצאת תחת שלטון ישראלי מ-2005, גם לא.
העובדה שהחמאס כבש את עזה מהרשות הפלשתינית וזרק את אנשיה מהגגות לא קיימת. העובדה שתושבי עוטף עזה חוטפים מהחמאס רקטות במשך עשרות שנים וחייהם אינם חיים לא קיימת; העובדה שהמצרים חונקים את מצרים מדרום ולא מעוניינים בעזתים גם לא. מה כן קיים? 1948, ו"אחוזת בית". נו באמת. צר לי אברהם ושור, גם שוחרי שלום הגונים יגידו לכם שזה שכתוב היסטורי בזוי.
הטענה שמשמיע אברהם כנגד העיתונאים שמבקרים אותו: "אז מדוע אתם לא עשיתם תחקיר במשך שלוש השנים האחרונות", היא טענה לגיטמית, אבל לא מנקה אותו מהרשלנות שלו. הנה, למשל, תשובה, גם אם לא מספקת: במהלך המלחמה הגיע אליי לא פעם מידע על מעשים מזוויעים שעשו חיילי צה"ל.
כן, לצד חיילים גיבורים וערכיים, יש גם עדויות על פשעים של ממש. ניסיתי לבדוק ולאמת את המידע; אף עד לא היה מוכן לשתף פעולה; לא לתת מקום, לא לתת זמן, לא לתת לי אפילו מ' אחד לעבוד אתו. ניסיתי שוב, לא הצלחתי. אולי התרשלתי, אבל האופציה לספר סיפור לא מבוסס גרועה יותר, וזה מה שקרה בנז"א.
אסור להשתיק את מי ששואל שאלות
אז מה כן יש בסרט? עדויות חשובות, מעניינות, אותנטיות, לתחילת תחקיר, אבל אין תחקיר! כדאי שמישהו ירים את הכפפה כי נושא הנז"א ראוי לדיון ציבורי, ראוי לתחקירים עיתונאים, בטח לא ראוי להעלמה, וגרוע מזה – לרדיפה של מי שעוסק בו. נכון, אסור לספר חצי סיפור, אבל עוד יותר גרוע לרדוף את מי ששואל שאלות.