לאנשים הטובים בישראל מגיעה ועדת חקירה, אבל זה לא משנה כלום

דרכו הכרתי את תושבי הקיבוצים, המושבים והעיירות של הנגב המערבי: שתינו בירה בשדרות, שרנו עם גיטרה ופיצות בנתיב העשרה או בקריוקי בניר עם, עשינו על האש בבארי - ובעיקר, דיברנו. באותם מפגשים נחשפתי מקרוב לאנשים מופלאים.

זה לא שחשבתי שיהיה אחרת: חופשות הקיץ שלי אצל הדוד קובי והדודה יפק'ה בקיבוץ נירים, יהיו צרורות לעד בזיכרונותיי. שניהם, שהיו שם בקרבות של מלחמת השחרור, כמו גם בימי הפדאיון, הסתלקו מהעולם לפני אותו יום נורא - ואולי טוב שכך, שכן ספק אם היו עומדים במה שאירע למקום שהיה ביתם.

הוא בכלל מקיבוץ אחר, אבל הוא מספר לי שאצלם מתו כמעט כל בני התשעים ומשהו בתוך שנה. נכון שזהו גיל מופלג שלא צריך סיבה מיוחדת למות בו, אבל כנראה שצריך סיבה טובה לחיות בו. "הם פשוט הפסיקו לאכול, איבדו את התיאבון, את החשק", כך אמר לי פעם.

בכלל, לאורך שלוש השנים האחרונות מצאתי נחמה בכך שאבי כבר לא בין החיים, בכך שאמי לקתה בדמנציה בשנת חייה האחרונה. זו מחשבה נוראית, אני יודע, אבל היא לא ממש בלעדית: מלא מעט חברים שמעתי בדיוק את אותו הדבר.

עם החודשים שחלפו למדתי להבדיל בין מי ש"רק" התסגרו בממ"דים ויצאו בשלום, לבין מי שחזו בזוועות, לעיתים במוות של ילד, אמא, בת זוג או חבר. כן, גם בגיהינום יש מחלקות, מדורים - אלה שאיבדו ילדים מקנאים באלה שאיבדו בני זוג - ואלה מקנאים במי שאיבדו רק רגל או יד. סבל יש בשפע, מספיק לכולם. ולמרות הסבל, מה שכבש אותי היה דווקא התקווה שלהם, האמונה. אצל חלקם זו האמונה בכוחה של הקהילה לרפא את עצמה. אצל אחרים זו האמונה בטבע: עוד לא חלפו אלא כמה חודשים מהיום ההוא - ומרבדים אדומים של כלניות כיסו את הקרקע. הטבע אינו דומע.

לאנשים המופלאים האלה מגיע צדק. מגיעה להם בקשת סליחה, מגיע להם לשמוע מה אירע באותן שעות ארוכות שבהן היו בטוחים שזה רק עניין של עוד כמה דקות עד שההצלה תגיע. נזכיר כי אל רבים מהם הגיעו המרצחים הרבה לפני שהגיע ההצלה.

אלמנט הזמן הוא המשתנה הנורא ביותר של אותו היום. להירדם בשמירה זהו פשע, אבל הגם שאסור שיקרה - קורה שאדם או ארגון נרדמים. כשל נקודתי שמאפשר לפרוץ את הגדר, להרוג או לחטוף - ולברוח בחזרה.

זה נורא, אבל זה עדיין נתפס. מה שלא נתפס הוא הזמן - שעות על גבי שעות, במקרים הקשים אף יותר מיממה, בטרם הגיע הצבא החזק ביותר במזרח התיכון לנקודות יישוב בתוך תחומי מדינת ישראל. את זה אי אפשר לתפוס. לאנשים הטובים והערכיים האלה מגיעות תשובות, למרות שבינינו - הזמן שחלף הופך את ועדת החקירה, בין אם תקום או בין אם לאו, לעניין טקסי בלבד.

יש שיאמרו שוועדות חקירה הן טקסיות במהותן. תחליף לזבח לאלים, לטקס היטהרות דתי. ההסבר פשוט: השיטה הרציונלית לא סובלת "באגים".

היא מניחה שהפרוטוקול מכסה אותנו מפני כל צרה - ועל כן אם נכשלנו, סימן שמשהו השתבש ואם רק נדע מה, נוכל לתקן. נוכל לכתוב פרוטוקול חדש שיבטיח אותנו מכל רע. עד מתי? עד לאסון הבא.

אדם ששם את מבטחו בשיטה, אינו שונה מאדם ששם את מבטחו באל - זה שאם רק נמלא אחר כל מצוותיו, נחיה חיים מאושרים. לכן כשמתרגש אסון, מכים על חטא, מחליפים את המזוזה או מקימים ועדת חקירה.

לבל יובן אחרת: תחקיר מהיר הוא נשמת אפו של כל ארגון. ועדות בדיקה פנימיות שמסוגלות לתקן תוך כדי תנועה הן חיוניות למדינה, צבא, ארגון או אפילו חברה מסחרית. ועדות חקירה לעומתן, הן טקסי וודו.

נרד מרמת העיקרון אל הפרקטיקה: ועדת חקירה לחקר אירועי 7 באוקטובר אינה יותר מטקס פגאני: מציאת האשמים, יישוב החשבון איתם באופן שישקיט את מצפוננו. גם אם הייתה בה תועלת מסוימת מקץ כמה חודשי לחימה, הרי שפג תוקפה של זו.

נכתוב את תסריט החלומות של מתנגדי הממשלה ומחייבי ועדת החקירה, ונניח שבינואר 2027, כשלוש שנים ושלושה חודשים לאחר המחדל הנורא תקום ועדת חקירה ממלכתית.

נניח שבהליך בזק היא תסיים את עבודתה בתוך שנה (מה שקצת לא הגיוני לאור כמות העדים הפוטנציאלים, מכתבי האזהרה למי שעלולים להיפגע מהמסקנות - ודיון חוזר). גם בתסריט הזה הגענו אל מסקנות שייכתבו כארבע שנים וחצי לאחר האירוע.

מה השתנה ועוד ישתנה בינתיים? כמעט הכל: זהות מקבלי ההחלטות המדיניות, זהותם של לובשי המדים (בוודאי הבכירים שבהם), אפילו הזירה והאויב השתנו ויוסיפו להשתנות.

זאת ועוד: בהנחה שהפלסטינים לא ישנו מדרכיהם ושכל יהודי תושב ישראל הוא בעיניהם בן מוות, הרי שהדרך היחידה להבטיח שלא יהיה עוד 7 באוקטובר היא להרוג את כולם.

אפילו לא ניכנס לדיון המוסרי-פילוסופי, כי ברור לכל ש"פתרון" כזה אינו אפשרי, כך גם לגבי כל מיני חלומות באספמיה על "הגירה מרצון". אז מה יועילו חכמים בתקנתם? כלום ושום דבר.

לכן לא מדובר בוועדת חקירה אלא בוועדת ענישה שתרצה אולי רק את מי שלא זקוקים לה כדי לדעת מי אשם. בעיניהם (מבלי לפתוח דיון על מידת צדקתם) יש אשם אחד עיקרי.

מה תועיל ועדת חקירה למי שלשיטתם לא רק אשם במחדל אלא גם מסובב אותנו בכחש למן אותו יום נורא. משקר, בודה עלילות דם על בגידה?

סביבתו מפיצה תיאוריות קונספירציה נגד סרבנים שלא היו(!) ונגד בכירים שדווקא התריעו בזמן שבו לא רצה לשמוע, רק כדי שהוא יכחיש או יגנה בחצי פה ובעין קורצת - וכמעט חצי העם עוד מאמין בו. יש ועדת חקירה בעולם שיכולה לחסן אותנו מפני הסכנה הזאת?

אם נדמה למישהו שאני נגד ועדת חקירה, טעות היא בידו: גם אם מדובר במעמד טקסי, הרי שהוא מגיע לכל כך הרבה אנשים טובים: לניצולים, למשפחות השכולות, לכל מי שחייו השתנו לנצח באותו יום מר ונמהר.

רק שוועדה כזאת היא כזר עגול המונח על קבר טרי בין ברושים. היא תקל מעט על סבלם של מי שמבקשים קלוז'ר מסוים לכאב שלא יירפא לעולם, אבל את האסון הבא היא לא תמנע.

היש פוליטיקאי שיקריב אינטרס של שקט לטווח הקצר כדי למנוע אסון לטווח הארוך? הישנם קצינים-גברים-יהירים, שיטו אוזן לאזהרות של תצפיתניות צעירות? לכל היותר הם ימציאו נוהל שיכסת"ח אותם אם וכאשר.

נחזור אל אלה שעמם פתחנו, מי שעדיין נושאים בליבם את הכאב. פעם נהגו לומר עליהם "מלח הארץ", אבל הם כאדמה עצמה. הם הבסיס האיתן ביותר שעליו אנו עומדים. סלע קיומנו, יבחר כל אחד את מטבע הלשון החביב עליו - ויצדקו כולם.

הם, שהדמעות בעיניהם לא מכסות על הברק, לא מכבות את הלהט לעשות, לשנות ולבנות מחדש את אשר חרב - הם התקווה שלי.

הנה כי כן חלפו כבר שלוש שנים מאז מה שאמרתי לו, על שכנות קרובה או על גלויה מארץ רחוקה. כמעט שלוש שנים מלאו לשיחה ההיא והדבר היחיד שהשתנה מאז הוא שחלפו שלוש שנים, בעיקר כי אני עדיין לא יודע מה התשובה.