שלוש שנים עברו מאז טבח שמחת תורה, ובראש מתנגן לי השיר "חמש שנים על מיכאל". ילד יוצא מן הגן ומתחיל לפגוש את החיים שמחכים לו. לפעמים נדמה לי שגם אנחנו, אחרי שלוש שנים, עדיין לומדים איך לחיות בעולם שהשתנה באותו בוקר.
אני אומרת "אנחנו" בכוונה. יש את המעגל הראשון של הפגיעה: משפחות שילדיהן נחטפו או נרצחו, תושבי העוטף, מי שהיו במסיבות, החיילים והמשפחות שחיכו לשובם. אבל סביבם יש עוד מעגלים של אנשים שנפגעו. כמעט כל אדם שאני פוגשת זוכר איפה היה באותו יום ומספר לי כיצד הוא ממשיך לשאת אותו בתוכו.
היום דיברתי בבית ספר בבאר שבע לציון היום הנורא. מפקחת שפגשתי שם אמרה שבאה לראות אם אני אדם אמיתי, אם אני באמת כפי שאני נראית בטלוויזיה. אחר כך שאלה אותי מאיפה אני שואבת את הכוחות.
זו שאלה ששואלים אותנו לא מעט. מאיפה הכוח של הורים שחיכו לילדיהם שישובו משדות הקרב וקיבלו אותם בארון? מאיפה הכוח של מי שחיכו לחזרת בנם מן השבי? אנחנו חיכינו ליותם שלנו, המוזיקאי, שגם בשעות הראשונות לשבי דיבר על ההופעה שכל כך ציפה לה. רצינו שיחזור אל החיים שחיכו לו. הוא לא חזר באופן שציפינו לו. אני עדיין אומרת תודה על כך שחזר בגוף שלם לקבורה מסודרת.
עניתי למפקחת: הכוח שלי בא מעם ישראל.
בשבועות הראשונים אחרי מותו של יותם שוחחתי עם חבר מוזיקאי שחי עם משפחתו בחו״ל. "איריס, איך אתם מחזיקים מעמד?" הוא שאל. אמרתי לו שאם אנחנו מצליחים להחזיק מעמד, זה בזכות האנשים שמקיפים אותנו. אנשים מכל גווני החברה הישראלית שבאים, מחבקים, מקשיבים ונשארים איתנו גם אחרי שהיום נגמר.
גם היום, שלוש שנים אחרי הטבח שביצעו אנשי חמאס, החיבוק הזה נותן לי כוח. הוא אינו מעלים את הכאב, אבל עוזר לי לשאת אותו.
אתמול בשדרות והיום בבאר שבע ראיתי ילדים בני שלוש עשרה וארבע עשרה עם פנים עצובות. חלקם חוו את הטבח מקרוב; אחרים היו בעורף. כולם גדלו בצל אותו יום. הם כבר יודעים שהעולם יכול להיות קשה. אני רוצה שיידעו גם שתקווה אינה דבר שמחכים שיגיע מבחוץ. היא נבנית בינינו, בדרך שבה אנחנו דואגים זה לזה. כדי לעמוד מול מי שרוצים לפגוע בנו, אנחנו זקוקים לכוח. את הכוח הזה מצאתי בעם שלי, על כל גווניו. הלוואי שנדע לשמור עליו יחד.