על המשפט האלמותי הזה תיזכר רומי סויסה הקטנה משדרות, שהסתתרה עם אחותה התינוקת מתחת למושב האחורי, במכונית שבה נרצחו לעיניהן הוריהן.
הכול הִתְעַרְבֵּב אז. החיים, המוות, השקט של הקולות הבטוחים שֶׁנָּדַמּוּ, עם בלבול השפות – עברית, ערבית. מי אתם? מי אני? איפה אנחנו?
ב-4 באוגוסט 1944, פרצו מפלצות נאציות לבניין מספר 265 באמסטרדם, הולנד, ושלפו ממקום המחבוא, שהכניסה אליו הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר – ילדה בת 15. אנה פרנק קראו לה. יחד עם הוריה ובני משפחה נוספים, הם נלקחו למחנות ההשמדה. אנה פרנק כתבה ביומנה על פיסת שמיים כחולים וענני גשם שחורים, ועל הסכנה ועל האפלה.
80 שנה אחרי, כאן, במדינת ישראל, שקמה עם מה שנותר מהגזע שמסרב להיכחד, לאחר שהבטנו באישוני המוות באושוויץ – כאילו לא למדנו כלום. כאן, עם צבא ההגנה לישראל, עליו גדלנו וּבוֹ האמנו, הגיעו בַּהֲמוֹנֵיהֶם המפלצות הנאציות החדשות של הרייך החמאסניקי. הפעם, עם מצלמה ועם תג מחיר: לרצח, להשמדה, לטבח, לאונס, להתעללות, וּלְגֶזֶל, לחטיפה.
לבית של סיון הגיעו ענקים. עמלקים. בתוך הכאוס הנורא, אמרו לנו שכולם שם, בדור צעיר, מנותקי קשר.
לא!
סיון בחרה איך ועם מי יהיה הקשר. עלינו החליטה לשמור. במהירות היא כתבה את הודעת החיים האחרונה שלה: "אבא, תבטיח לי שאתם בסדר, שאמא בסדר, שגיא בסדר, שנועה... הם היו לנו בחלון..." אף מילה על ירי.
אני רואה אותה, את סיון שלי ברגעים האלה: יודעת, מתפקדת, אחראית ואוהבת. דואגת.
ב-11:11, עוד קודם, כך הסתבר לנו בדיעבד, כתבה בווטסאפ של בני השכונה: "דחוף עזרה, הם אצלי בבית".
עד השעה 11:45 הייתה אמא של אופיר שושני, שדיממה מהבוקר, איתה בטלפון, שומעת את קולות המחבלים שעוד לא נכנסו לחדר, מבקשת מִבִּתָּהּ הכאובה שתעשה עצמה מתה. אז נותקה השיחה. אופיר הייתה לבד.
בשני בבוקר, מצאו את אופיר וסיון, כמו שתי מלאכיות, שלמות, לבושות, בפנים יפות ונינוחות... הן דומות... אופיר עם חוסם עורקים שסיון עשתה לה, חבוקה בזרועותיה המנחמות של סיון.
זאת סיון שלנו בחייה ובסופה.
השמיים הכחולים ביומנה של אנה פרנק היו לשמיים האדומים של סיון אלקבץ ונאור חסידים, שהיו שבע שנים ביחד, והם רק בני 23. התחינה לשמיים שם, והשמיים של השבת השחורה ב-7 באוקטובר – השמיים האלה, שהיו ריקים ממטוסים ומסוקים, בשבת שהייתה אמורה להיות השמחה של התורה.
בכניסה לבית של סיון, לאחר שנוקו כתמי הדם שנשפך שם כמו מים, נותרה הכתובת הקשה: "שרידי אדם על הספה", לדיראון עולם.
שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת ילדים ובני נוער נרצחו מאז הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל. 800 ילדים. לכל אחד מהם יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו. לכל אחד מהם היו חיים, עד אשר הפכו על כורחם לביטוי הי"ד – ״השם יקום דמם״.
רולאן בַּארת, ב"יומן אבל", כותב באוקטובר:
״בכל בוקר, סמוך לשש ושלושים, בחוץ, בחושך, קרקוש המתכת של פחי האשפה. היא נהגה לומר בהקלה: '... הלילה נגמר סוף סוף...'״
אצלנו, גם אוקטובר, בשש וחצי בבוקר, שמענו את קרקוש המתכת הקרה של הסכינים והגרזינים. שמענו את נהמת המפלצות בדרך לבתי הילדים שלנו. שמענו את גדרות התיל ושערי הברזל נמעכים תחת רוע, כמו נייר אפייה מרשרש. בדרך לבתים המסודרים והנקיים עם הווילון הרקום בחדר השינה, עם ספרי השירה והלימוד על כוננית שחורה, עם צנצנות התבלינים במטבחון, עם חלומות של אהבה ראשונה – הבתים הקטנים שהיו לתנורים יוקדים אש. הרוע האינסופי בשכונת דור-צעיר, שהייתה לטרבלינקה למשך שלושה ימים של אוקטובר... שלושה ימים של שואה... תחת דגלי ישראל, שירדו לחצי התורן.
האמא של רולאן בארת אמרה בהקלה: "הלילה נגמר סוף סוף". אנחנו, לעומת זאת, התפללנו שהלילה הזה לא ייגמר לעולם. התפללנו שהשמש לא תזרח, והשוחט לא יישחט, והתרנגול לא יקרא, כדי שלא נתעורר בַּזריחה הפוצעת של ה-7 באוקטובר, כדי שלא נקיץ אל הקץ, אל קץ הדורות, ליום השחור ביותר שנולד לנו ביום שנולדה גם התורה, בשמחת תורה.
נתבקשנו להיות בשקט. גם שם, כמו בימים האפלים ההם, שהביאו את:
״שקט שקט בני נחרישה, כאן צומחים קברים״.
אסור לנו להתמכר לשקט. אסור לנו לְהַחֲרִישׁ.
אנחנו ממירים את הדממה בקדושת הזיכרון, בהנצחת העדות, וּבַמָּקוֹם בו ביקשו לִקְבֹּר אותנו – אנחנו שותלים שורשים של חיים, כי אי אפשר לרצוח יופי, ערכים, ידע, חוכמה.
הטרגדיה שלנו, אובדנה של סיוני שלנו, היא גם הטרגדיה של העם היהודי, של החברה הישראלית.
בַּשֶּׁקֶט הזה אנחנו מבטיחים: נהיה! לא נשתוק, נזכור, נספר וְנִחְיֶה, כמו שאמר הבעל שם-טוב:
"בַּזכירה – סוד הגאולה".
שמעון אלקבץ, אבא של סיון, שנרצחה בשכונת דור-צעיר בכפר עזה, ב-7/10/2023