"אני שומע את צרורות הירי בטלפון, ושרון נשארת להציל חיים"

ביום שישי, ה-6 באוקטובר, היא ישבה איתנו לארוחת ערב. המזוודה שלה לחופשה באילת עם חברותיה כבר עמדה מוכנה ליד הדלת ליום ראשון. בארוחה היא סיפרה שהיא משובצת למשמרת בוקר כשוטרת סמויה במסיבת טבע ברעים. אמא שלה ניסתה לשכנע אותה לוותר על המשמרת, אבל שרון סירבה. מסירות לתפקיד אצלה הייתה ערך עליון. בשבת בבוקר, בסביבות 06:30, התחיל ירי הרקטות. שוטר שעבד במשמרת לילה, אותו הייתה אמורה שרון להחליף, התקשר להגיד לה שלא תגיע לרעים כי מתחיל ירי. שרון ענתה לו מיד: "אני כבר במקום". יחד עם שוטר נוסף היא הצטרפה לצוות המשטרה בפיקוד התחנה, והחלה לפנות מבלים בתוך התופת.

אני הייתי באותן שעות בחו"ל. כשהתחילו השמועות על המתקפה התקשרתי אליה בדאגה עצומה. שוחחנו בטלפון, וברקע שמעתי את צרורות הירי הבלתי פוסקים. שרון, למרות הסכנה המוחשית, הייתה מרוכזת כולה באחרים. היא שלחה הודעות בוואטסאפ המשפחתי כדי להרגיע את כולם ולא לצאת מהבית. בהודעות האחרונות סביב השעה 08:40 היא אמרה לאחותה שמתפללת שיצילו אותה, אך סירבה לשלוח להם מיקום כדי שלא יבואו לחלץ אותה ויסכנו את עצמם. היא רק ביקשה שיזעיקו עזרה, כתבה שהיא אוהבת את כולם, ושלחה הודעות פרידה לחבריה. קצת אחרי תשע בבוקר היא כתבה: "יורים עלינו, כוחות דחוף, השוטר שאיתי נפצע".

בשעה 09:25 הגיעה ההודעה האחרונה שלה: "אני עומדת למות". זו הייתה המילה האחרונה שקיבלנו ממנה. שרון עשתה כל שביכולתה כדי להינצל ולשרוד, ולחמה באומץ לב עילאי עד נשימתה האחרונה. הגעתי לארץ במהירות האפשרית והצטרפתי למסע חיפושים קורע לב. ירדנו לשטח המסיבה, מצאנו את הרכב שלה וחיפשנו אותה שוב ושוב בין כל הזוועות. במשך ימים שלמים ניסינו לחייג לטלפון שלה שפעל, אך לא הייתה תשובה.

שישה ימים מורטי עצבים של חוסר ודאות וסיוט מתמשך עברו עלינו, עד שהגיעה הבשורה המרה מכל. רק לאחר מותה גילינו שהיא עסקה במתן בסתר, ותרמה מכספה לנזקקים בצניעות שאפיינה אותה כל כך. שרון נהרגה בגיל 34, והותירה אותנו – הורים, אח, אחות וארבעה אחיינים – עם חלל ענק שלעולם לא יתמלא. כל מה שנותר לנו הוא להתפלל שנהיה ראויים לגבורתה, לרוחה ולאומץ לבה.