במשך שלוש שנים רצופות מלווה את הלחימה ברצועת עזה טענה אחת מרכזית, שהדהדה במסדרונות האו"ם, בערכאות המשפטיות בהאג ובעמודים הראשיים של העיתונות הבינלאומית: מדינת ישראל מפעילה מדיניות מכוונת של "הרעבה המונית" ו"רצח עם", וגורמת גם לקריסה הומניטרית חסרת תקדים.
אזהרות חמורות מטעם מנגנון ה-IPC של האו"ם ומכוני מחקר במערב קבעו שוב ושוב כי עזה נמצאת על סף ואף בתוך דרגה 5 של רעב המוני.
אלא שדו"ח התמותה הרשמי לשנת 2025 מטעם "משרד הבריאות" הפלסטיני בעזה, גוף חמאסי, שפורסם לפני מספר ימים, בעצמו אומר אחרת ומוכיח את הפער הדרמטי והבלתי נסלח (!) בין הקמפיין התקשורתי לבין העובדות בשטח.
הנתונים שנאספו ותועדו על ידי המערכת הפלסטינית עצמה אינם משאירים מקום לספק: לא התחולל רעב המוני ברצועה ולא רצח עם.
הנתונים הרשמיים: תמותה טבעית בשגרת חירום
על פי הדו"ח הרשמי, בשנת 2025 נרשמו ברצועת עזה 24,650 מקרי מוות בסך הכול. פילוח הנתונים חושף תמונה עובדתית ברורה:
מלחימה ואלימות ישירה: 17,286 מקרים (70.1% מכלל התמותה).
מתאונות שונות: 1,584 מקרים (6.5%).
מתמותה טבעית ולא אלימה (מחלות, מחלות כרוניות, זקנה): 5,780 מקרים (23.4%).
כאשר בוחנים את שיעור התמותה הלא-אלימה (3.46 מקרי מוות ל-1,000 נפש), מגלים נתון מדהים: זה מספר זהה כמעט לחלוטין לממוצע הרב-שנתי ברצועת עזה בשנות השגרה שקדמו למלחמה (אשר נע בין 2.5 ל-3.4 ל-1,000 נפש בשנים 2015–2022).
במונחים אפידמיולוגיים, משמעות הדבר היא היעדר כמעט מוחלט של "עודף תמותה" הנובע ממחלות זיהומיות מדבקות, תת-תזונה קיצונית או קריסה של מערכות החיים הבסיסיות.
אם הרצועה הייתה סובלת מרעב המוני, מדדי התמותה הלא-אלימה היו מזנקים פי כמה וכמה, כפי שקרה בכל אירוע רעב מוכר בהיסטוריה המודרנית.
נתוני התמותה האלימה
במהלך הלוחמה נהרגו כ-75,000–80,000 בני אדם (כולל מחבלי חמאס).
מנגד, הוטלו כ-200,000 טון פצצות על הרצועה.
החישוב פשוט: על כל 2 טון פצצות שהוטלו, נהרג אדם אחד בלבד.
המסקנה ברורה: בהתחשב בכך שפצצה תקנית יחידה מסוגלת להרוג מאות בני אדם בסביבה אורבנית צפופה, יחס כה נמוך מוכיח כי הפעילות המבצעית של צה"ל אינה מכוונת להשמדת אוכלוסייה.
ג'ון ספנסר, מומחה בינלאומי מוביל ללוחמה אורבנית מווסט פוינט, הגיע במחקריו המספריים והאחרים למסקנות מקבילות ותומכות, אך מתוך פריזמה צבאית-טקטית ומשפטית.
לדבריו, שפורסמו בהרחבה, צה"ל נקט בצעדים שלא נראו בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית כדי להזהיר ולהרחיק אזרחים מאזורי קרב. צעדים אלו עומדים בסתירה מוחלטת להגדרה המשפטית של "כוונת השמדה".
זאת ועוד, במחקריו עומד ספנסר על כך שבמלחמות אורבניות מודרניות, היחס הממוצע של אזרחים הרוגים לעומת לוחמים עומד על כ-9:1 (לפי נתוני האו"ם והיסטוריית הקרבות בערים בעולם).
בעזה, גם לפי הנתונים המחמירים ביותר, היחס נמוך בהרבה (סביב 1:1.5 עד 1:2), מה שמעיד על דיוק מבצעי גבוה בסביבה הצפופה והמורכבת ביותר בתולדות הלוחמה העירונית.
זאת, כשאבדות האזרחים בעזה הן תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת של חמאס, שבנה מאות קילומטרים של מנהרות תחת תשתיות אזרחיות (בתי חולים, בתי ספר, מסגדים) והשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי כדי להעלות את מניין ההרוגים ולהפעיל לחץ בינלאומי.
נתון משלים ומשמעותי נוסף העולה מהדו"ח של "משרד הבריאות" הפלסטיני נוגע לפילוח המגדרי והגילאי: 73.4% מכלל הנפטרים היו גברים, כאשר הריכוז הגבוה ביותר נרשם בקבוצת הגיל 20–34 (28.8%).
התפלגות זו משקפת באופן מובהק את המאפיינים הדמוגרפיים של הלוחמים הפעילים בשטח, ומזימה את הטענות כאילו הפגיעה הייתה עיוורת או מבוססת על הרג המוני של אזרחים בלתי מעורבים.
חוסן דמוגרפי ברצועה: מעל 50,000 לידות בשנה - ההפך מרצח עם
לצד נתוני התמותה, הדו"ח בדק ומציג עוד נתון דמוגרפי מרשים לא פחות: במהלך שנת 2025 נרשמו ברצועת עזה 50,227 לידות (לאורך תקופת הלחימה כולה נולדו ברצועה כ-130,000–140,000 תינוקות). מדובר בממוצע של כ-6,000 לידות מדי חודש.
המשמעות היא שמספר הלידות גבוה ממספר ההרוגים, כך שהאוכלוסייה בפועל גדלה לאורך תקופת הלחימה.
הריבוי הטבעי ברצועה נותר ברמה של כ-1.2%+ בשנה, מדד שהוא מהגבוהים בעולם. זה מעיד לא רק על חוסן דמוגרפי חסר תקדים בתנאי קרב, אלא ממוטט כליל את הטענות בדבר הרס שיטתי של תנאי החיים הפיזיים של האוכלוסייה ורצח עם. לא ייתכן מצב של "רצח עם" כאשר גודל האוכלוסייה הכללי עולה לאורך זמן. אם זה מוגדר רצח עם, הרי שזהו "רצח העם הכי פחות אפקטיבי בהיסטוריה".
הפער בין אזהרות הרעב לנתונים
התשובה טמונה בהסתמכות של ארגוני או"ם, גופי תעמולה וארגונים לא ממשלתיים על מודלים תיאורטיים, מדגמים חלקיים והצהרות פוליטיות, תוך התעלמות מכמויות הסיוע ההומניטרי האדירות (מזון, ציוד רפואי ודלק) שהוכנסו באופן רציף דרך מעברי הגבול ובשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים.
כאשר התברר כי תחזיות האימה אינן מתממשות, החלו חלק מהגופים לנסות ולהגדיר מחדש את המושג "רעב", כדי למנוע הודאה בכישלון המחקרי והמתודולוגי שלהם.
משמעויות אסטרטגיות, משפטיות והסברתיות לישראל
קו הגנה משפטי מוצק: נתוני "משרד הבריאות" הפלסטיני שומטים את הקרקע מתחת לתביעות בבית הדין הבינלאומי ובבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) המאשימות את ישראל בשימוש בהרעבה ככלי מלחמה. הוכחה לכך ששיעור התמותה הלא-אלימה לא עלה מהווה חומת מגן משפטית ראשונה במעלה, ואפשר להשתמש בדו"ח כדי לבקש לפסול את ההליך המשפטי ואת צווי המעצר שהוצאו בגינו.
חשיפת הדיסאינפורמציה: חשיבותו של הדו"ח נובעת מכך שהוא אינו "תעמולה ישראלית", אלא מסמך רשמי של "מערכת הבריאות" בעזה. העובדה שהנתונים הפלסטיניים עצמם סותרים את טענות האו"ם והעיתונות הבלתי תלויה היא כלי הסברתי ואסטרטגי בעל עוצמה.
דרישה לחשבון נפש בינלאומי: הגיעה העת לתבוע מחקר ביקורתי וחשבון נפש מקצועי ממוסדות האו"ם ומכוני המחקר במערב. ההתגייסות האוטומטית לאימוץ נרטיבים בלתי מבוססים פגעה לא רק באמינותם של אותם גופים, אלא גם ביכולת של הקהילה הבינלאומית לנהל דיון עובדתי וענייני.
בשורה התחתונה, בציר המספרים והדמוגרפיה: היקף החימוש לעומת מספר הנפגעים, לצד הגידול הדמוגרפי הטבעי ברצועה, אינם תואמים הגיונית או עובדתית דפוס של השמדת עם.
בציר הדוקטרינה הצבאית והחוק הבינלאומי (ג'ון ספנסר): צה"ל פועל לפי דיני הלחימה תוך הפעלת אמצעי זהירות חסרי תקדים למניעת הרג אזרחים.
מלחמה היא אירוע קשה וכואב, והסבל האזרחי ברצועת עזה במהלך ימי הלחימה הוא מציאות קיימת, מה גם שחמאס משתמש במכוון באוכלוסייה כמגן. אך בין סבל סביבתי הנגרם מלחימה במתחם אורבני מורכב לבין עלילת דם על "הרעבה המונית מתוכננת" ו"רצח עם" המרחק הוא עצום.
הנתונים העובדתיים של שנת 2025 מוכיחים כי מדינת ישראל שומרת על עקרונות המלחמה הבינלאומיים.
מקווה שהדו"ח הזה, שכמעט לא אוזכר בתקשורת הישראלית, יתפוס את מקומו גם בקרב מקבלי ההחלטות שלנו, ושהאמת העובדתית תחליף את הנדסת התודעה מבית חמאס ואיראן, בקול רם וברור, תוך שימוש במיטב הכלים שיש למאה ה-21 להציע.