מזל אינו תוכנית ביטחון: נתניהו חגג את הנס, אבל מי יקח אחריות על המחדל?

אז בואו נשאל, ונתחיל בתרגיל לא נעים: נתייחס לאירוע כאילו קרה. אם לא נעשה זאת, הוא יתויק בתיק ״כמעט״, ובתיק הזה, כידוע, אף אחד לא נחקר ואף אחד לא לומד שום דבר.

בוקר יום רביעי. מטוס בואינג ועליו 174 נוסעים, רובם ישראלים, ביניהם 27 ילדים, נמצא כשעה לפני הנחיתה. טייס המשנה, אזרח עומאני, שולף סכין ודוקר את הקברניט, ומטה את המטוס לצלילה של אלפי מטרים. לפי דיווח ברשת האמריקאית איי־בי־סי, הוא אמר לחוקרים שהתכוון לרסק את המטוס בישראל. בתא הנוסעים אנשים צורחים, הורים מחבקים ילדים שלא מבינים מה קורה. עכשיו תארו לעצמכם שאף אחד לא עמד באותו רגע ליד דלת תא הטייס, ששום צעקה לא נשמעה, שהדלת נשארה נעולה מבפנים מפני שהטייס ההודי הגיבור לא מצליח להגיע אליה. מטוס נוסעים מלא שמתרסק בבוקר יום חול אל לב ירושלים או תל אביב, אל מגדלים או רחובות הומים. 174 נוסעים שלא שבים הביתה, ומתחתם עוד מאות הרוגים ועשרות אלפי פצועים, ומדינה שלמה מול מסכים בפעם השנייה בתוך שלוש שנים. 11 בספטמבר שלנו.

את כל זה מנעו כמה דברים, אקראיים לחלוטין. נוסעת ישראלית עמדה ליד תא הטייס וחיכתה לבתה הקטנה שנכנסה לשירותים, שמעה את הצעקות והזעיקה עזרה. הקברניט, סמית מאצ׳הר, טייס הודי שנדקר שוב ושוב, הצליח לגרור את עצמו ולפתוח את הדלת מבפנים. ורק אחרי זה נכנסו שלושה נוסעים ישראלים, השתלטו על הדוקר ואזקו אותו בכבלים של אוזניות הטיסה. חייהם של 174 בני אדם היו תלויים בילדה שהייתה צריכה לשירותים ובכוח הרצון של טייס פצוע. לזה קוראים מזל, ומזל איננו תוכנית ביטחון.

והמחדל הגדול, שהתגלה ביומיים האחרונים, מבעית ממש: התברר שטייס המשנה נפסל מטיסה על ידי חברת התעופה של עומאן, בגלל הקצנה בדעותיו. ואם זה לא מספיק, האיש הזה שתכנן פיגוע המוני, הגיע בחופשיות לישראל מספר פעמים, בלי שאף אחד טורח לבדוק. זה מחדל מפלצתי, שרק בנס לא הסתיים באסון.

ועכשיו לשאלה מי אחראי. בימים האחרונים שמענו שהשב״כ ייבדק, ושגם המוסד ייבדק. שייבדקו, כמובן, אבל הם כלי עזר. האחריות הישירה לביטחון הנוסעים בטיסות של חברות זרות מוטלת על משרד התחבורה: על ראש אגף הביטחון במשרד, שמעליו המנכ״ל, ושמעליהם שרת התחבורה. הם נותנים את האישורים, והם אמורים לוודא שהכללים נשמרים. הם אחראים גם על הצוותים הזרים שמפעילים טיסות בחכירה עבור אל על, ארקיע וישראייר. יש לזה שם, ויש לזה כתובת.

השב״כ, שאחראי על אבטחת חברות התעופה הישראליות, אינו מאפשר כבר תקופה ארוכה, משיקולי ביטחון, טיסות של חברות ישראליות לאמירויות ומהן. כלומר: מה שהיה מסוכן מדי עבור אל על, היה טוב מספיק עבור 174 נוסעים, רובם ישראלים, על מטוס של חברה זרה. מי אישר? מי בדק? מי חתם? ועוד פרט קטן: לפני טיסת ההשבה מסעודיה, לפי הדיווחים, הועברו שמות אנשי הצוות לאישור גורמי המודיעין בישראל. כלומר אפשר לבדוק. אז למה רק אחרי שטייס דקר טייס, ולא לפני? תשאלו את שרת התחבורה. תשאלו את ראש הממשלה, שחוגג נס ולא מבין שבחגיגה הזאת הוא כבר קבע את האסון הבא. תשאלו את ראש השב״כ, שבמקום לקבור את עצמו בחקירה אינטנסיבית, מצטלם באוהל לומד תורה. נורא.

אני זוכר את רבין אחרי הכישלון בניסיון לחלץ את נחשון וקסמן. הוא לא חיפש אשמים ולא גלגל את האחריות על הרמטכ״ל. הוא עמד מול המצלמות ואמר ״אני אחראי״. הייתי שם, וזו אחת משתי הפעמים שראיתי אותו מזיל דמעה. אחריות לוקחים – לא מצטלמים איתה.

שמחת תורה, הוא יום הטבח הנורא ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. זה היום שכולם, כולנו, היינו חייבים להיות ברחובות. לזעוק בדרישה לוועדת חקירה ולהעיף הביתה את כל האחראיים. העובדה ששום דבר לא נחקר, היא הסיבה לכך שכמעט אירע כאן עוד אסון מחריד. מפני שכשלא חוקרים, לא מתקנים. והתרבות הקלוקלת שהביאה את נתניהו למינוי נאמניו, על חשבון אנשי מקצוע, ממשיכה להתגלגל לאסון הבא.

זה המשך ישיר של מחדל השבעה באוקטובר. אותה שאננות, אותה קונספציה, ואותו דפוס שבו אזרחים מצילים את מה שהמדינה הפקירה, וההנהגה ממהרת לקטוף את הקרדיט. המערכות בישראל קורסות לנגד עינינו. אין ניהול, אין ביצוע ואין מי שלוקח אחריות. כל גוף מצביע על הגוף שלידו, כל שר על הפקיד שמתחתיו, ובסוף מתברר שהדבר היחיד שעבד – בשבעה באוקטובר, כמו בניסיון חטיפת וריסוק המטוס – זו תושייה של אזרחים שבמקרה היו במקום הנכון.

ואם לא נחקור את הכמעט אסון הזה, כמו את מחדל השבעה באוקטובר, הדבר היחיד שבטוח הוא שבעוד זמן לא רב נתעורר לעוד מחדל, ובפעם הבאה אולי לא יהיה לנו מזל.